הפושע הנאצי אדולף אייכמן הוצא להורג בישראל בדיוק לפני 60 שנה, בסוף מאי 1962. זה היה השלב האחרון בהליך המשפטי שניהלה מדינת ישראל נגד אייכמן, איש שבראש רשימת הישגיו ניתן למנות את נישול יהדות אוסטריה מנכסיה, השתתפות בוועידת ואנזה שבה נדונו פרטי "הפתרון הסופי", ארגון שילוחה של יהדות הונגריה להשמדה במחנות ועוד. אייכמן, שנחטף מארגנטינה בידי סוכני מוסד, היה הנאצי הבכיר ביותר שהועמד לדין בישראל, אלא שהשלכותיו של משפט אייכמן חורגות מהתחום הפלילי וההיסטורי, ומגיעות גם לתחומים ציבוריים ותרבותיים. המשפט היה אירוע תקשורתי גלובלי עצום מימדים, והעלה את נושא השואה על סדר היום בישראל ובמדינות רבות ברחבי העולם. כמה וכמה רגעים ממנו נצרבו בזיכרון הקולקטיבי - ובראשם נאום הפתיחה של התובע גדעון האוזנר, או ההתעלפות של ק. צטניק על דוכן העדים. לא פלא שהאירוע פרנס שורת סרטים וספרים, ונדמה שאותם שבועות מוסיפים לרתק רבים.
במרכז המשפט עמדה שאלה כבדת משקל: האם אייכמן היה רוצח, שותף נלהב ופעיל במערכת ההשמדה, שהיה אחראי באופן ישיר למותם של המונים - או שמא פקיד אפרורי ואקראי, שרק מילא פקודות ומסמכים - בורג צייתן במערכת הזאת. קו ההגנה של אייכמן התמקד בגרסה השנייה, שהוגת הדעות חנה ארנדט - שסיקרה את המשפט - תיארה אותה בכותרת "הבנאליות של הרוע". אלא שלא תמיד אייכמן דבק בגרסה זו של הדברים. כמה שנים קודם לכן, הנאצי הנמלט התראיין ארוכות בארגנטינה לנאצי נמלט אחר, העיתונאי והמו"ל ההולנדי ווילם סאסן - שהקליט את ההודאה הבל-תיאמן של האיש ותמלל אותה לאורך מאות עמודים. חלק מן התמלילים נמכרו זמן קצר לאחר חטיפת אייכמן למגזין LIFE ופורסמו שם, ואילו האוזנר ניסה להשתמש בתמלילים נוספים שהגיעו אליו כראיה - אך בית המשפט לא קיבל זאת והתביעה נאלצה להישען על מסמכים אחרים בדרך להרשעה.
ההקלטות נחשבו אבודות, והתגלגלו בסופו של דבר לארכיון בגרמניה, כשרק קומץ חוקרים קיבל אישור לעסוק בהם. כעת, אחרי יותר משישה עשורים, הבמאי הישראלי יריב מוזר ("בן גוריון, אפילוג", "הפנקס האדום") חושף את ההקלטות המטלטלות בסרט התיעודי "אייכמן: ההקלטות האבודות", כך שהודאותיו של אייכמן במעשיו סוף סוף מתפרסמות באופן פומבי. הסרט הוקרן באחרונה בפסטיבל דוקאביב, ובקרוב יוקרן כסדרה בת כמה חלקים בכאן 11.
קשה להפריז בהישג הדרמטי של מוזר, שהצליח להוציא לאור את ההקלטות הגנוזות מתוך חשכת הארכיון. אייכמן מודה בקולו במעשיו, מתפאר בהם לתדהמת מראייניו, מודע לכך שהן עשויות לשמש נגדו ביום מן הימים. הוא מתבטא באופן אנטישמי, ומדגיש שהיה אידיאליסט. כמעט בלתי נתפס לשמוע את הדברים האלה במפורש.
מוזר משחזר חלקים מהריאיון באמצעות שחקנים ש"עושים עם השפתיים": רוי מילר בתפקיד סאסן, כשאת הפושע הנאצי מגלם אלי גורנשטיין - כנראה השחקן היחיד בעולם שגילם גם את אייכמן וגם את טוביה החולב. את אלה הוא מגבה בחוקרים, עדים ממשפט אייכמן שנותרו בחיים, וקרובי משפחה של גיבורי הפרשה המרכזיים. היות שגם משפט אייכמן עצמו צולם והוקלט, הבמאי משכיל להעמיד את דבריו של אייכמן לסאסן מול עדותו בבית המשפט בישראל - וכך השקר נחשף. הסרט נהנה מעריכה יעילה ומקצב טוב, וסביר להניח שיסעיר את רוב צופיו - גם בכל הנוגע לספקולציות סביב השאלה מדוע מסמך סאסן לא הפך לבסוף לחלק משמעותי מהמשפט.
נקודת התורפה העיקרית של הסרט היא דווקא שאפתנות יתר - ניסיונו להפוך לסרט אולטימטיבי על משפט אייכמן ולהקיף את אינספור זוויותיו, אלא שלכך נדרשת יצירה ארוכה הרבה יותר. חלק מהדברים מובאים בקיצור נמרץ והסרט מדלג בין הנקודות האלה, שמצד אחד הן פריפריאליות לסיפור ההקלטות שבמרכז הסרט, ומצד שני הן מחייבות דיון ארוך יותר כשלעצמן. ברור למה מוזר מתעקש להכניס אותן פנימה - ויש לזכור שהסרט מיועד גם לקהל שאינו ישראלי - אך נדמה שפשרת הביניים הזאת לא ממש מספקת.
לא פחות מכך, נדמה שבניסיון להקיף את כל הצדדים הרבים של משפט אייכמן - והם רבים מאוד - מוזר מחמיץ את הדמות של האנטי-גיבור השני של ההקלטות, סאסן עצמו, שרק ממעט הפרטים שזמינים עליו ברשת נראה כדמות מרתקת בפני עצמה. ייתכן שפשוט אי אפשר אחרת כשהיריעה מתפרשת על כשעתיים בלבד, ושהפורמט הדרוש להכלת הפרויקט הזה הוא אפי הרבה יותר.
בשולי ההישג ההיסטורי, אחת התרומות המיוחדות של הסרט היא דווקא סגנונית: מוזר צבע את תיעוד המשפט, כמו גם סרטי ארכיון ממלחמת העולם השנייה, שהציבור הכיר עד כה בעיקר בשחור-לבן. כך, הדרמה סביב תא הזכוכית נראית לפתע חיה הרבה יותר, ונדמה שזו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לדוקו היסטורי.