נוֹלַדְתִּי בַּיּוֹם בּוֹ הֻמְצָא הַקּוֹלְנוֹעַ. בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם
הָיִיתִי הַמַּקֵּל שֶׁל צַ'רְלִי צַ'פְּלִין, תַּחְתּוֹנֶיהָ שֶׁל
מֶרִילִין מוֹנְרוֹ, הָאֶקְדָּח שֶׁל גֵּרִי קוּפֶּר, גַּלְגַּל
בְּאוֹפַנּוֹעוֹ שֶׁל גֵּ'ימְס דִּין.
מֵאָז אֲנִי נוֹדֵד, שׁוֹמֵר עַל מְקוֹמוֹת קְדוֹשִׁים,
רוֹצֶה לִירוֹת בְּמִי שֶׁנִּמְלַט וּמְאֹהָב בִּנְשִׁיקַת
הָאַסְפַלְט.
יוֹם אֶחָד, אוּלַי,
אֶעֱשֶׂה מִזֶּה סֶרֶט.
(השיר "28 בדצמבר" מאת רוני סומק)
המשורר והסופר רוני סומק אכן נולד ביום שבו האחים לומייר ביצעו את הקרנת הקולנוע הראשונה בתשלום. עם או בלי קשר, הוא חוזר מדי פעם ביצירתו אל אחת מכוכבות הקולנוע הגדולות בהיסטוריה - השחקנית והדוגמנית מרלין מונרו, שבאוגוסט ימלאו 60 שנה למותה: הוא כתב עליה כבר בספרו הראשון, "גולה" שיצא ב-1976, במה שנחשב לשימוש מהפכני בתרבות פופולרית, ואזכר אותה עוד מספר פעמים בשיריו לאורך השנים, בין השאר בשיר שפותח את הכתבה.
סומק מנסה להסביר את המוטיב החוזר הזה. "תראה, אני חייתי בבית שקראו בו מגזין שנקרא 'עולם הקולנוע'. המגזין הזה כל פעם העלה חלום אחר. היה חלום שנקרא סופיה לורן, היה חלום שנקרא ג'ינה לולובריג'ידה. אבל מרלין מונרו היתה הדבר האולטימטיבי. פתאום באה מישהי, שהיא הכי אנטי-גיבורה שיש. ראה את הסרט 'חמים וטעים'. היא לא מישהי שמשדרת - אני יפה, תשמור על מרחק ממני, אלא להיפך, זאת אחת שאומרת בוא, תן לי כתף, תחזיק אותי, תחייך אליי כדי שגם אני אחייך. זו תחושה שגרמה לי להרגיש גם הערצה וגם חמלה כלפיה. היא הפכה להיות סמל", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות.
"אם הייתי צריך לסדר את נבחרת החלומות שלי, אז ג'יימס דין על האופנוע, צ'רלי צ'אפלין על הצחוק ומרלין מונרו לא כמודל היופי של 'תהיי יפה ותשתקי', זו השחקנית שאתה מתאהב בה בגלל שאתה מרגיש שגם היא אולי היתה מתאהבת בך. אמרתי דבר דומה על סקרלט ג'והנסון - האהבה אליה דומה לטיפוס על האוורסט בנעלי בלט".
השורה הזאת שכתבת - "הייתי תחתוניה של מרלין מונרו" - או שירים אחרים שכתבת פעם, אולי לא היו עוברים היום, בעידן המי-טו?
"יש כמה שירים שלי שלא היו עוברים היום, למשל שיר שנקרא 'הבלדה על עמק האלכוהול'. הוא מסתיים בדברים שאמרה לי בחורה מעמק האלכוהול: 'אם אתה רואה בחורה הולכת עם כלב/ זה סימן שהיא סובלת מבדידות./ אם אתה רואה בחורה הולכת בלי כלב/ סימן שהיא שכחה את הכלב בבית'. ויש שיר אחר שכתבתי וקראתי לו '30 שניות להסתער על הפיטמה'".
ומה דעתך על תרבות הביטול?
"בתקופה האחרונה עבדתי על הרצאה שאני רוצה לעשות, ובה רשימה ארוכה של שירים בשירה העברית, שעידן המי-טו היה פוסל אותם. אם אלתרמן היה כותב היום: 'אך אם פעם תהיי צוחקת/ בלעדי במסיבת מרעייך,/ תעבור קנאתי שותקת/ ותשרוף את ביתך עלייך' - הייתה סערה גדולה. לביאליק יש שיר בו הוא אומר: 'הלילה ארבתי על חדרך' - זה שיר של מציץ. למי-טו יש מקום בקודים חברתיים, אבל שירה וספרות שיש להם את הכנפיים של המטאפורה - לדעתי יכולות לעוף לכל מקום".
אז במקרה שאמן או יוצר הטריד, תקף או אנס, לדעתך ראוי להמשיך לצרוך את יצירותיו?
"תשמע, קשה מאוד עם זה. אני אוהב חלק גדול מהשירים של זוהר ארגוב, ובהם 'כבר עברו השנים', הם חלק מפס הקול שלי. המשכתי לשמוע את שיריו גם אחרי שנודע לי על מקרים קשים שעשה, אני לא רוצה להשתמש במילה קשה, מקרים שלא ייעשו (ארגוב הורשע באונס - ש"ב). אני לא יכול נפשית להיות חבר של הבנאדם הזה - אבל לא הסרתי אותו מהפלייליסט שלי או שירים שלו. זה הרבה יותר קשה לי ממה שקורה לי עכשיו עם אנשים כמו רוג'ר ווטרס או אריק קלפטון, שאני מאוד אוהב את המוזיקה שלהם אבל הם השתגעו נגד ישראל ונגד חיסונים. אז אני עושה את ההפרדה הזאת".
מלבד 60 למותה של מרלין מונרו, אנו מציינים השנה גם עשור להיוולדה של תנועת "יש עתיד", שבראשה עומד יאיר לפיד, חברו הטוב של המשורר. ב-3 במאי 2012 הצטרף סומק לרשימת המייסדים של המפלגה יש עתיד, והוצב בכמה מערכות בחירות במקום ה-120 והסמלי של הרשימה.
האם ראוי שמשוררים ואנשי רוח יהיו חברים קרובים של פוליטיקאים? הרי בעולם אידיאלי הם אמורים לתקוף את הפוליטיקאים ואת הממסד.
"יאיר ואני חברים עוד לפני שיאיר איית בראש שלו את המילה פוליטיקה. זאת חברות שהלכה והתגברה, והיא חברות מעבר לכל דבר אחר. לפי מה שאתה אומר, ביום שיאיר הודיע שהוא הולך להקים תנועה פוליטית, הייתי צריך להגיד לו - תם הטקס? התשובה היא לא. הוא גם לא מתייעץ איתי בעניינים פוליטיים. אני מאוד שמח שיש מישהו שאני מאמין בדברים פשוטים כמו המוסר שלו, כמו היכולת האנליטית שלו להיות מנהיג. אין לו אגו מלגו. בעיניי המפתח של פוליטיקאי טוב זה שלא יהיה לו אגו מלגו".
אתה חושב שלפיד יהיה ראש ממשלה או שהממשלה תתפרק לפני?
"הוא יהיה ראש ממשלה. ואני אומר לך את זה לא כי אני אופטימי חסר תקנה, אלא כי אני חושב שזה יהיה טוב לפרויקט הזה שנקרא מדינת ישראל. וזה מעבר לעובדה שאני אוהב את מה שהוא עושה ומאמין במה שהוא עושה. הוא יהיה. זו לא ממשלת החלומות. זו לא ממשלה שיש לה סעיף שאומר שצריכה להיות מדינה פלסטינית. אבל פוליטיקה היא אמנות הבלתי-אפשרי, כמו שאמר פעם מישהו, ואני מקווה מאוד שהוא יהיה, מכיוון שפשוט מגיע לנו שהוא יהיה".
לפני עשר שנים, כשלפיד נכנס לפוליטיקה, ראיינה את סומק בהארץ מרב מיכאלי, ושאלה אותו אם ירצה להיות שר התרבות. תשובתו הייתה: "אנשים שהולכים לפוליטיקה, סוליות הנעליים שלהם נוגעות בקרקע, אני מרגיש שאני איזה מילימטר מעל אותה קרקע, אז אני עדיין שומר על זכות הריחוף". סומק אומר שעמדתו לא השתנתה מאז.
אז אתה רוצה לשמור על זכות הריחוף, אבל היית רוצה לראות יותר אמנים בפוליטיקה? יש להם מקום?
"אם יש מישהו שרוצה שיקשיבו לו, שמרגיש שיש לו מה להגיד ויש לו זמן לעשות את זה - שיעשה את זה. אבל חלילה שזה לא יפגע במילימטר בעשייה שלו. לא רציתי שאריק איינשטיין יהיה ראש ועדת התרבות של עיריית תל אביב. מבחינתי טוב יותר שיישב בכתר המזרח מאשר האפשרות שיישב בישיבות בבניין העירייה".
ומה דעתך על תיאוריית "ישראל הראשונה וישראל השנייה" של אבישי בן חיים? אתה כביכול ההגדרה המילונית של ישראל השנייה, אבל אולי הוא לא יחשיב אותך ככזה כי אתה לא תומך בנתניהו.
"אני לא שומע את אבישי בן חיים ולא כל כך מכיר את התיאוריות שלו. רינו צרור ידידי אמר שהוא בחור טוב רק שבזמן האחרון הוא קצת השתבש. כנראה שזה נכון. אני לא חושב שהמשוואה 'ישראל השנייה שווה ביבי' היא משוואה נכונה. אני לא מחפש שורשים כי אף פעם לא איבדתי אותם. אני גדלתי בבית מפואר בבגדאד. הגענו לארץ כשהייתי בן שנתיים והייתי במעברה. אחר כך הייתי בשכונה של מפוני מעברות. גדלנו ליד שכונה של עשירים, ובחיים לא הרגשתי שאני יכול לאיית את המילה קיפוח. היו רגעים של קנאה, ובספר האחרון שלי עד כה, 'כל כך הרבה אלוהים', יש לי שיר בנושא, שנקרא 'קנאה. צד א, צד ב'. בשכונה שגדלתי בה הייתה מורה מיתולוגית לפסנתר, והבנות משכונת העשירים היו באות אליה. אני מתתי ללמוד פסנתר אבל הבנתי שבגלל המצב בבית אני לא יכול ללמוד פסנתר, כי פסנתר עלה הרבה כסף. הבנות האלה היו באות אלינו הביתה אחרי שיעורי הפסנתר והיו מקטרות כמה קשה להן פסנתר, ושהמורה צועקת עליהן בשיעורים שהן מתעללות במוצרט, ואבא שלי אמר לי: 'תגיד להן, שאותך לא מכריחים ללמוד פסנתר'. אבא אמר את זה בזמן שיכול היה להגיד לנו דברים כמו 'אנחנו עניים, להם יש כסף, אנחנו מסכנים'. אבל הוא לא אמר את זה. הוא נתן לי את המוצא של הגאווה. הוא תן לי את המוצא לא להפוך את העוני למשהו שמנמיך אותך בכמה סנטימטר. להפך, הוא הסביר שעוני זה לא מצב פיזי, זה מצב נפשי, ואנחנו לא רוצים להיות שם. זאת העמדה שלי".
"כתבתי שיר שנקרא 'קו העוני', שיר מאוד אישי על ילד שגדל במעברה. בתקופה שהייתי ילד, באתי לישראל עם קופסא שחורה ריקה מזיכרונות, והמעברה הייתה עבורי גן עדן. לימים אני מבין שמה שהיה גן עדן לילדים - היה גיהנום להורים. את השיר 'קו העוני' כתבתי ממקום מאוד אישי ופרטי, ביני לביני. כשהשופט אדמונד לוי קרא את השיר הזה בבית המשפט העליון בדיון על כבוד האדם וחירותו, והפך את השיר הזה לשלט בהפגנה. ואז חנן יובל וגדעון אפרתי ושי צברי הלחינו את השיר הזה, וזה הפך לשיר הנושא של הסדרה 'מעברות'. אלה הדברים הנהדרים שיכולים לקרות לשיר. דיברנו על מרלין מונרו, ותאמין לי שאותם חלומות על מרלין מונרו יכולים להיות גם בשכונה של עשירים וגם במעברות. אתה קובע את קוויי האורך וקווי הרוחב של הטריטוריה של החלומות שלך. אני ב-1972 הייתי בהפגנות של הפנתרים השחורים וכתבתי עליהם שיר. עשיתי 30 שנה סדנה בדימונה. היה לי חשוב להגיע למקומות האלה. חשוב לי להופיע בבתי כלא ובמחלקה ד' של הנוער בגהה".
אמנם לפני שלוש שנים יצא אלבום עם לחנים לשיריך, "מדרכות מפיקות חשמל" שמו, עליהם חתום חיים רחמני בביצוע מיטב הזמרים והזמרות. ועם זאת, חבל ששיריך כמעט ולא הפכו ללהיטים מולחנים.
"אני מקווה שיהיו. ואני תמיד שמח בחלקי. אני מאוד מאוד מאוד, שלוש פעמים מאוד, אוהב שמלחינים שירים שלי, כיוון שהמלחין לדעתי הוא סוג של קורא טוב, שיודע להאיר גם עם פנס כיס וגם עם פרוג'קטור מקומות שפתאחום מתגלים לי בשיר. בפרוייקט של חיים רחמני השתתפו אלון אולארצ'יק, טל גורדון, שאנן סטריט, ברי סחרוף, ממש נבחרת חלומות. ויש שירים שלי שהלחינו גם אחרים. לפני שבועיים היה במכללת סמינר לוינסקי ערב שלם של הפקולטה למוזיקה עם לחנים לשירים שלי. ישבתי שם מרותק, ופתאום הבנתי שהשירים שמופיעים בספר הם סוג של סימפוניה לא גמורה והמלחין לוקח את השירים למקום שלו".
"לפני משהו כמו 20 שנה התקשרה אליי חוה אלברשטיין והיא אמרה לי שהיא עובדת עם אדם, שעד אז היה רק כותב ומלחין, בשם יוני רועה. היא ביקשה שילחין שיר שלי בן ארבע שורות: 'אנחנו מונחים על העוגה/ כמו בובות חתן כלה./ גם אם תבוא הסכין/ ננסה להשאר באותה פרוסה'. היא שלחה לו את השיר, יוני התקשר אליה ואמר: 'חווה, הגיעו רק ארבע שורות'. היא אמרה לו: זה כל השיר. הוא אמר לה: 'אני רגיל יש בית א', בית ב', פיזמון'".
זה שיר מדהים. אגב, כשהתחתנתי לפני 16 שנה השיר הזה הופיע על ההזמנה לחתונה שלי.
"יש לי את ההזמנה של החתונה שלך. חברה שלך שהייתה בחתונה הביאה לי אותה, ומאוד מאוד אהבתי אותה".
אני בהלם. אבהיר לקוראים שאנחנו לא מכירים אישית ושלא הוזמנת לחתונתי. אני מסמיק.
"אספר לך משהו מצחיק שקרה עם השיר הזה. לפני כמה שנים עיריית תל אביב עשתה פרויקט של שירים שהיו על מכוניות אשפה. בעירייה אמרו לי: אתה המשורר החי היחיד שמוכן שמוכן ששיר שלו יהיה על אוטו אשפה. השיר היה חמש שנים על מכוניות אשפה. יום אחד קראתי בעיתון ריאיון עם האדם שהיה שומר של מגרש החניה של מכוניות האשפה, והוא סיפר שמכל השירים שתלויים על המכוניות, הוא הכי אוהב את השיר שלי, ועוד שיר של ביאליק. התקשרתי לשם, והסתבר לי שהיו זוגות שאת הבוק ביום החתונה, במקום לעשות על שפת ימה של יפו, עשו במגרש החנייה של מכוניות האשפה ומצטלמים מתחת לשיר שלי".
סומק ישתתף החודש בפסטיבל חודש הקריאה של משרד התרבות, המתקיים ברחבי הארץ לאורך כל יוני וכולל עשרות אירועים ללא תשלום שמחברים בין משוררים וסופרים למוזיקאים. ב-14 ביוני סומק יחבור למוני מושונוב ב"בהבועה" בבת חפר וביחד הם יארחו את המשוררת שירלי פלס. לפרטים נוספים על חודש הקריאה לחצו כאן.
"מוני מושונוב זה שחקן שאני מאוד אוהב", הוא אומר. "הוא יכול בערב אחד להיות איתי במשכנות שאננים ולקרוא קטע מתוך סיפור של חיים הזז, בערב השני לעמוד על במה ולהציג מונולוג של חנוך לוין. זה שחקן שכל פעם שאני רואה אותו - אני מרגיש שאני צריך להגביר את קצב מחיאות הכפיים לדברים שהוא עושה. הוא אדם שאוהב שירה וספרות, וזה פחות מוצג בקדמת חלון הראווה שלו. פתאום יש לי הזדמנות להיות איתו על במה. הוא התחיל לשיר בתקופת הקורונה. ראיתי שמוני, כמעט כמו חברו הטוב אריק איינשטיין, שר לרוב על אנטי-גיבורים. חשבנו לעשות ערב שבו נדבר על אלתרמן, על איך קוראים שירה ועל ספורט".
כמי שהיה מורה שנים רבות, השירה מצליחה לדעתך להגיע לאנשים צעירים?
"אני חושב שכן. אריאנה מלמד אמרה פעם 'השמועות על מות השירה היו מוקדמות מדי'. תמיד מספידים את השירה. בשירה יש משהו קליט וקצר, בשיווק נכון בבתי ספר אתה יכול להפוך אותה למשהו הרבה יותר אטרקטיבי. לימדתי בתיכון תלמידים שנפלטו ממקומות אחרים. ללמד שירה היה נגד הרוח. זה יותר עניין אותי מאשר ללמד באוניברסיטה ובמקומות אחרים, שעשיתי במקביל. כי הבנתי שפה אני נכנס לא לשדה - אלא לשדה מוקשים, ואני צריך לא להתפוצץ - אלא לפוצץ. מצאתי כל מיני דרכים, גם אוטוסטרדות וגם שבילי עפר, בהם פתאום הרגשתי שאני יכול לקחת שירה ולהביא אותה לאנשים האלה מבלי שהם יידעו שהם מאייתים את המילה שירה. פשוט להפוך את הצווארון הלבן של השירה גם לצווארון כחול. להוריד אותה מהפנטהאוז. אני אתן לך דוגמה - אני הצעתי להם לשים ברשתות החברתיות רק שורות משירה".
מה דעתך על ניסיונה של שרת החינוך יפעת שאשא ביטון להעביר רפורמה במסגרתה יבוטלו בחינות הבגרות החיצוניות בספרות (וגם בהיסטוריה, תנ"ך ואזרחות), ובמקומן יגישו התלמידים עבודות?
"אני מאוד בעד שלא יהיו בחינות בגרות בספרות ושתלמידים יכתבו עבודות. זה סוג של חלום שלי שזה יקרה. המורה בבית ספר כמו שלימדתי הוא קבלן. הוא צריך להספיק את השיר הזה ואת הסיפור הזה. אם תלמיד יכתוב עבודה אז אני אשב איתו, אשאל אותו: אתה אוהב כדורגל? בוא תמצא עשרה שירים על כדורגל ותכתוב עליהם. בוא ניתן לתלמיד לכתוב עבודה ולהתייחס אליה כאילו היא הדוקטורט שלו. שלא יגידו לי מורים שזה מוריד את ערך המקצוע וכולי. אם תלמד טוב אז ערך המקצוע יעלה. ועוד משפט על מורים לספרות: זאת בעצם יחידת הקומנדו שיש בבית הספר. זה פשוט נגד הרוח".
אאחל לך עד 120 שנים בריאות ומאושרות. ואז אשאל - איזה משיריך יופיע על המצבה שלך?
"'נקמת הילד המגמגם'".