הרציחות, הצמרמורות ושברונות הלב: 20 הרגעים הגדולים של "הסמויה"

נהוג להתייחס אל "הסמויה" כאל יצירה מורכבת מאוד שמרכיבה פסיפס של עיר רקובה ומערכות מנוונות. רבים יספרו שניסו להתחיל אותה ופרשו אחרי מספר פרקים כי היא פשוט מציפה את הצופה בהרבה יותר מדי מידע, קשה להבין מי הוא מי, מי נגד מי. הכל נכון. אבל מה שהופך את "הסמויה" לסדרה הכי טובה בתולדות הטלוויזיה הוא לא רק המורכבות והשאפתנות שלה, אלא האופן שבו היא בוראת את הדמויות שפועלות בתוך כל זה. לא בכדי הסדרה השיקה כמה קריירות מרשימות ביותר, בכללן של מייקל ב' ג'ורדן ("הפנתר השחור", "קריד"), אידריס אלבה ("יחידת המתאבדים"), מייקל ק' וויליאמס ז"ל ("כשהם רואים אותנו", "אימפריית הטיילת") ודומיניק ווסט ("הרומן", "אחוזת דאונטון 2: עידן חדש"). היא העניקה להם חומרים מדהימים ודמויות חד פעמיות לנעוץ בהן את שיניהם.

הדמויות של "הסמויה", שרובן ככולן היו מבוססות על אנשים אמיתיים, נעות בין היומיומי למיתי, והן הניבו רגעים שנעים בין מפוצצי מוח, שומטי לסת, מחמיצי לב ומהפכי קרביים - לפעמים בו זמנית. היא הייתה הראשונה שהישירה מבט מעמיק ואנושי אל הדמויות שנמצאות בשוליים של הטלוויזיה והחיים כאחד: העניים המרודים, חסרי הבית, המכורים לסמים. אנשים שהמוסדות החוקיים - המשטרה, הפוליטיקאים, מערכת החינוך, התקשורת - מכזיבים אותם כעניין שבשגרה. זה גם מה שהופך את "הסמויה" לרלוונטית עד היום, כפי שהמחישה ממש עכשיו "העיר הזו שלנו" של אותם יוצרים.

החודש לפני 20 שנה "הסמויה" עלתה לראשונה על המסך בארצות הברית. מעטים צפו בה בזמן אמת. חוסר הפשרות שלה, שכלל עשרות דמויות ועגה בולטימורית ומקצועית שלא מכבירה בהסברים, הקשה על הצופים להיכנס אליה. בישראל ההיכרות הראשונה שלנו איתה הייתה באמצעות הערוץ המנוח אקסטרה הוט, שבחר לשדר אותה לראשונה בחול המועד של חג כלשהו, שני פרקים מדי ערב, כלומר שעתיים תובעניות במיוחד בימים שעוד לפני הוויאודי ואפילו הממירים המקליטים.

אבל גם במכורתה וגם ברחבי העולם, רבים נעתרו לבסוף להצהרות של המעטים שנפלו שדודים וצפו בה. במשך השנים התקבע מעמדה כאחת הסדרות הטובות ביותר בתולדות הטלוויזיה, וממש לא מזמן בסקר של ה-BBC, היא הוכתרה על ידי מבקרים מרחבי העולם, בכללם גם כותב שורות אלה, כסדרה הטובה ביותר של המאה ה-21.

לכבוד ציון הדרך שלה, הנה 20 רגעים מדהימים, מבריקים, מרגשים וקורעי לב מחמש העונות שלה. שימו לב, ספוילרים גדולים ועצומים לכל הסדרה.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

כאמור, ההתחלה של "הסמויה" נחשבת למשוכה שיש לצלוח לפני שמגיעים לדברים הטובים באמת, אבל זה כך מפני שניתנה לה המשימה כפוית הטובה של לבסס את העולם על כל פרטיו הרבים. צפייה חוזרת בעונה הזו, ובסדרה כולה, מדגימה עד כמה היא אחת היפות והמרגשות בה כבר מתחילתה - ובעיניי היא שנייה רק לעונה הרביעית. בתוך סבך הדמויות והמערכות שמוצגים בפנינו בפרקים האלה, כבר בשלב מוקדם היא מפגינה את הלב שלה באמצעות דיאנג'לו ברקסדייל, בגילומו הנפלא של לארי גיליארד ג'וניור.

דיאנג'לו זוכה ממשפט רצח למרות שהיה עד. אדם פשוט שנקלע לאזור הצביע עליו כעל הרוצח. אותו אדם פשוט נורה למוות בסוף הפרק הראשון. עכשיו הבלשים מתעמתים איתו בנוגע לרצח הזה, מראים לו את תמונת שלושת ילדיו של המנוח, שגם אמם כבר אינם בין החיים. דיאנג'לו לוקח את זה קשה, על סף דמעות. גם הוא לא מבין למה העסקים בתחום המסוים שלהם חייבים להיות מלווים בכל כך הרבה אלימות.

סצנה שהפכה לקלאסיקה בתולדות הסדרה, כזו שקשה לחשוב על דומה לה לפני כן, והאמת היא שגם אחרי כן. בזמן שהבלשים מקנולטי (ווסט) ובאנק (וונדל פירס) מפענחים מקרה רצח בדירה. במשך כמעט חמש דקות השניים לא אומרים מילה מלבד "Fuck" להטיותיה, בעוד הם מפענחים את האופן שבו בוצע הירי. הסצנה הזו עושה את מה ש"הסמויה" אהבה כל כך - לאפשר לצופים להבין בלי להאכיל אותנו בכפית - בזמן שהיא הציגה בשלמות את ההרמוניה המתקתקת בין צמד השותפים.

הרבה לפני "משחקי הכס", ובמה שיהפוך למסורת לאורך כל עונותיה של "הסמויה", הפרק האחד-שלפני-האחרון בכל עונה היה גם המדהים ביותר בה, וכלל כמה וכמה מהאירועים הכי מצמיתים בסדרה. ג'ורג' פלקאנוס, מהכותבים הקבועים של הסדרה ומאז שותף קבוע של סיימון (שיצר איתו גם את "הצמד" ו"העיר הזו שלנו"), כתב בין היתר את כל אחד מהפרקים האלה. על סצנת הרצח של וואלאס אמר בשעתו שזה הדבר הקשה ביותר שהיה עליו לכתוב אי פעם.

מייקל בי ג'ורדן כל כך מרגש בתפקיד הנער. כמה נשמה הוא יצק פנימה. הוא אוכל את הארוחה האחרונה שלו ונזכר שאמא שלו פעם הביאה אותו לשם. בודי מתעצבן עליו וואלאס אומר שהוא פשוט נזכר בה, לא חייבים להיות קשוחים כל הזמן. אבל הוא טועה. השרשרת חזקה כמו החוליה הכי חלשה שלה. וואלאס מתחנן על חייו מול שני החברים שגדל איתם ועכשיו מכוונים אליו אקדחים. פוט הוא זה שלא יכול לשאת יותר את האימה שלו, את התחנונים, וצועק לבודי שיעשה את זה כבר. בודי יורה פעם אחת ביד רועדת והילד נופל ומחרחר. פוט לוקח את הנשק ויורה בו פעמיים, גואל אותו מייסוריו. התרמילים מקרקשים כשהם נופלים על הרצפה.

מותו של וואלאס גרם לדיאנג'לו לאבד את זה. ממקומו במעצר הוא מדבר עם סטרינגר, הבוס שלו, מספר 2 בארגון (בגילומו של אידריס אלבה), ומטיח בו: "איפה וואלאס? איפה הילד, סטרינג?". סטרינגר מתרה, "דיאנג'לו, סתום את הפה", אבל די ממש לא שותק, להפך. "סטרינג! סטרינג! תסתכל עלי! איפה וואלאס לעזאזל?"

בקומנטרי של הפרק במארז ה-DVD, סיימון ופלקאנוס מדברים על הקטע ואומרים שגיליארד לקח את השורה האחת הזו ורץ איתה באופן שלא נכתב בתסריט, כך שהתשואות המגיעות לו אינן רק על משחק מפעים בסצנה הזו, אלא גם על עצם יצירתה. ואגב, אפילו כך אידריס אלבה מצליח להפנט בעצמו עם התגובה השקטה והמפחידה שלו.

בסצנה שהתכתבה עם החקירה ההיא מהפרק השני, דיאנג'לו ברקסדייל, האחיין של הקודקוד של כל ענייני הסמים בבולטימור, נסער הפעם עוד יותר, הוא מבאר לבלשים את חייו במונולוג שהוא שירת רחוב, פיוט אורבני. מלחמת ההישרדות של הצפרדע הטובעת בתוך השמנת.

אין להם ברירה במקום שהם מגיעים ממנו, הם נולדים לתוך החיים האלה. אבא שלו היה בזה, אמא שלו עדיין, האחים שלו, בני הדודים שלו - כולם נולדים לשיכונים ולחצרות האלה ואין להם שום תקווה מעבר לכך. בגלל זה הוא כל כך רצה שוואלאס יחזור לתיכון, שאולי ימצא לו דרך החוצה. אבל הרצח שלו הוא שמוטט את די וגרם לו לפנות כנגד כל זה, אפילו אם זה אומר להלשין על הדוד שלו, אפילו אם זה אומר להלשין על כולם, העיקר שיקחו אותו למקום אחר, רחוק, שתינתן לו אפשרות להתחיל מחדש, דבר שלא היה לו אפילו כשנולד.

אם חשבנו שהעונש שניתן לדיאנג'לו היה נורא, 20 שנה בפנים ולקחת על עצמו את האשמה הכי כבדה של ארגון ברקסדייל, באה "הסמויה" ומזכירה שתמיד יכול להיות יותר גרוע. אחרי שנאבק בכלא עם התמכרות לסמים, די הפעם הביט בתמונה של הבן שלו שנמצאת בתאו והחליט לזרוק לאסלה את הסמים שנותרו לו. הוא החליט להשתפר. התנתק מהמשפחה הרעילה שלו. כל מה שהוא רצה זה שיניחו לו לנפשו, הוא אפילו לא תכנן להגיד משהו על הרצח החדש שהדוד שלו אחראי לו. אבל סטרינג לא סמך על זה ודאג להתנקשות בו.

דיאנג'לו היה איש טוב שהגורל שלו הועיד אותו לחיים הקצרים שבהם גדל, עם אמא שבילדותו, במקום להגן על הילד שלה ולתת לו להיכנס אל המפלט, הביתה, אילצה אותו להישאר בחוץ ולהתמודד בעצמו עם שני ילדים שמזיינים לו את הצורה. עכשיו הוא מבקש לחתוך, ובכך גוזר את דינו. ברגע מופלא אחד, די ואייבון (ווד האריס) חולפים זה על פני זה במסדרון בכלא. הדוד שלו קורא לו, דיאנג'לו מסתובב אליו, אייבון מביט בו בעוד שלפתע המצלמה מתרחקת ממנו. הוא איבד את האחיין שלו לנצח.

בסדרה שעוסקת במוסדות נוקשים ומאובנים ובאנשים שנאלצים לפעול בתוכם, גיבורי "הסמויה" הם בדרך כלל אלה שמנסים בכל זאת לשנות משהו מבפנים. זו אולי הסיבה לכך שגדולתו של עומאר ליטל (בגילומו של מייקל ק' וויליאמס) היא שבניגוד למורדים האחרים, המרד שלו נעשה מבחוץ, בעצמאות, מרחף תמיד לצד ועל פני הדברים.

עומאר תמיד משחק לפי הכללים של עצמו, אבל בדרך כלל זה קורה בחצרות האחוריות והמלוכלכות של בולטימור. במקרה הנוכחי הוא עושה את זה כעד התביעה במשפט נגד בירד, שהואשם כי ירה למוות בעד הראייה ההוא מהפרק הראשון. הוא שאנן, ענייני ומבדר - המושבעים אשכרה צוחקים מההערות שלו. עומאר אולי שודד סוחרי סמים, אבל בניגוד לבירד - הוא לא יורה באזרחים. הקוד המוסרי של הגנב מעצבן את הסנגור, מוריס לוי. הוא אומר לעומאר שהוא טפיל שניזון מהאלימות והייאוש של הסחר בסמים שמזהם את עירם. עומאר, שוב, עם נקודת המבט של האאוטסיידר, קוטע את הנאום של הפרקליט ואומר לקול רחש המושבעים, "בדיוק כמוך". הוא מסביר: "לי יש את רובה הציד, לך יש את תיק המסמכים. אבל הכל במשחק, לא ככה?".

כל פרק של "הסמויה" נפתח בציטוט של משפט מתוכו, והמשפט הזה בדרך כלל מקפל בו משמעויות ואלגוריות על הפרק ועל הסדרה כולה. ייתכן שזה הציטוט האהוב עלי מביניהם, שנגזר מסצנה מאוד פשוטה ועדינה. זיגי סובוטקה (ג'יימס רנסון), הפרחח האבוד, מבקר מכר שלו, איש ציפורים, ושואל אותו את השאלה הזו שבכותרת. הוא זוכה לתשובה: "הכנפיים שלהן מקוצצות". זוהי "הסמויה" במשפט. שרטוט של חוסר אונים, כרוניקה של אנשים מיואשים - בין אם הם מודעים לכך ובין אם לא - שאין להם אלא לחיות את חייהם או להיכנע להם. כך או כך זה יקרה בתנאים שהכתיב להם הגורל: האנשים העניים בשיכונים, עובדי הנמל, וואלאס, דיאנג'לו, זיגי עצמו.

אחד מקווי העלילה היפים בעונה השלישית, ומהבודדים שסיפקו תקווה לאורכה של הסדרה כולה, היה הניסיון של דניס "קאטי" ווייס (צ'אד קולמן) למצוא את מקומו אחרי שהשתחרר מהכלא. בעבר הוא היה אחד האנשים הכי מזרי אימה בארגון של ברקסדייל, כפי שמעיד הכינוי הכל כך אלים שלו, אבל הוא כבר לא מצליח להבין מה מקומו בכל הסיפור הזה, בחיים האלה. עם כל עוונותיו, גם לדמות כמו שלו "הסמויה" מציעה גאולה. אחרי חצי עונה בדיוק הוא מבין סופית שהוא כבר לא שייך לפשע ולאלימות, ובשיחה עם הבוס הגדול הוא מבהיר את זה. ההכרה הזו יפה ונוגעת ללב כשלעצמה, אבל התגובה הבלתי צפויה של אייבון מרוממת את הסצנה אפילו יותר.

לאף אחד לא אכפת מהמוות של דיאנג'לו. הבחור התאבד בכלא, לא? פשוט וקל, אין צורך לחקור והוא גם לא מישהו שמשנה במשהו למשטרה. אבל ג'ימי מקנולטי, שחיבב את הבחור, בכל זאת בחן את נסיבות מותו והגיע למסקנה כי לא ייתכן שמדובר בהתאבדות. הוא מספר על כך לבריאנה (מייקל היאט), אחותו של אייבון ואמו של דיאנג'לו, זו שהתרתה בבנה לא ללכת נגד המשפחה, להיכנס לכלא ולשתוק, ובכך חרצה את גורלו. אבל מקנולטי מגיע אליה אחרי שקודם עבר דרך בת הזוג של די. "למה לא באת אלי לפניה?", היא שואלת אותו, הלסת שלה רועדת. והוא, בלי לחסוך ממנה את הביקורת הקשה, כשם שעשה לאורך כל השיחה ביניהם, עונה שחיפש מישהו שאכפת לו מדיאנג'לו. כמה מגיע לה וכמה בכל זאת קשה היה שלא לרחם עליה קצת.

"הסמויה" הרגה המון דמויות כבר בשלב הזה של חייה, כולל עוגנים משמעותיים כמו וואלאס, דיאנג'לו ופרנק סובוטקה, אבל מותו של סטרינגר בל הוא משהו אחר. הפתעה גמורה ובכל זאת מתבקשת ואורגנית.

היחסים בין חברי הילדות שהפכו לגנגסטרים, אייבון ברקסדייל וסטרינג, בעבעו זמן רב ואז הגיעו לרתיחה שקטה. הם עומדים על הגג ושוקעים בשרעפי נוסטלגיה על הילדות שלהם ביחד. כל אחד מהם דפק את השני בלי שהאחר ידע, לכל אחד מהם ציפה גרדום ללא ידיעתם. החיבוק ביניהם בסוף הסצינה נראה מצד אחד אמיתי ומצד שני כאילו כל אחד מהם תוקע עמוק יותר את הסכין בגבו של השני. מדברים על העבר ועליהם בזמן שאנחנו הצופים יודעים שכל אחד מהם מכר את רעהו - סטרינג הסגיר את חברו, אייבון אישר את ההתנקשות ברעו.

על המלאכה עצמה מופקדים שניים שיש להם חוב לא פתור עם סטרינג - עומאר והאח מוזון. שיתוף הפעולה בין שני היצורים המיתולוגיים של "הסמויה" כדי להרוג את הגנגסטר הנבגד, הוא סוף יאה לדמות כה כבירה. סטרינג עוד מנסה לשכנע אותם להשאיר אותו בחיים, לשלם להם, אבל הם מבהירים לו מה הם המניעים ומי הוא זה שהסגיר את מקומו. סטרינג, יודע שזה נגמר, דוחק בהם לעשות את זה.

זה פרק שכולל בו כמה מהציטוטים הכי יפים בסדרה כולה, באדיבות הסופר דניס ליהיין שכתב אותו. יש אחד שמופיע בסוף הפתיח, כמו תמיד, ומביא את דבריו של פרז על משחק הפוטבול שהוא צופה בו: "אף אחד לא מנצח. צד אחד פשוט מפסיד לאט יותר". יש גם את "איש עסקים מסוגי לא מאמין בדם רע עם איש מסוגך. מפריע לשינה", שאומר פרופוזישן ג'ו לעומאר. ויש את הסצנה המדהימה הזו שפותחת את הפרק, עם משפט שממצה את מהותה של "הסמויה", ותכל'ס את החיים.

הגנגסטר המפחיד מרלו סטנפילד (ג'יימי הקטור), הממלא את הוואקום שהותירו אייבון וסטרינג, גונב סוכריה על מקל בהתרסה לנגד עיניו של המאבטח. האחרון - איש משפחה, אזרח, מבוגר ממנו בכמה עשורים - מנסה בסך הכל לדרוש סוג מסוים של כבוד. לא להתגרות ולא לקרוא תיגר. אבל האיש הזה, שאמור להיות סמכות חוקית מסוימת במקום, הוא בפועל דמות שולית עבור מרלו. מרלו הוא השולט, לא אף אחד אחר, עם מדים או בלי. "אתה רוצה שזה יהיה בדרך אחת", אומר מרלו שוב ושוב למאבטח, שלא מבין מה הוא רוצה מחייו. עד שמרלו חותם: "אבל זה בדרך האחרת".

מרלו יכול היה להסתפק בהשפלה הזו, אבל הוא לא עושה זאת. לאחר מכן, באכזריות וביהירות, הוא מורה ליד ימינו לחסל את האיש. איתו לא מתעמתים.

ברמזים דקים דקים שהולכים ומתעבים סיפרה לנו "הסמויה" את סיפורו של מייקל. נרתע כשדניס נשען עליו, יורד מהרכב כדי לא להישאר איתו לבד והולך ברגל, וכשהוא חוזר יום אחד ומגלה שאביו השתחרר ומחבק את באג, אחיו הקטן, מייקל פוקד על הילד לבוא אליו מיד. הוא אפילו שקל להלשין על אביו אחרי כל השנים האלה כדי למנוע מבאג גורל דומה, אבל לא עשה את זה מחשש שיפרידו ביניהם. כל מה שנשאר לו זה להיעזר בקינגפין המקומי, מרלו סטנפילד, שגם ככה ניסה להכניס אותו אל שורותיו. כריס וסנופ, אנשי הביצוע של מרלו, אוספים את האב ברחוב, לוקחים אותו אל מקום צדדי, ושם שכריס חובט בו באמוק לכדי עיסה מדממת ומתה, סנופ מביטה בו בתמיהה, ועם כל אגרוף מתחוור לנו פתאום מי הוא כריס ומאיפה הוא בא.

אלברט, מהילדים שמילאו את העונה הרביעית בלי להיות בקאסט המרכזי, היה אחת ההצלחות (טוב, יחסית) של המיזם שנועד לעזור לילדים הבעייתיים להתקדם בחיים. יום אחד הוא מגיע לכיתה, מתפרע קצת וחסר סבלנות. באני והמורה מוציאים אותו כדי לשוחח איתו ולהבין מה קורה. "זה כלום", הוא אומר בדמעות. באני דוחק בו בכל זאת והילד מספר: "הלכתי אתמול הביתה אחרי בית הספר ואמא שלי הייתה על הספה. היא מתה. סבתא אמרה שעדיף שאלך לבית ספר. אבל…". והעצוב מכל - בלי שנרמז ולו מעט, ברור לנו למה היא מתה. איזה סיפור מקמט לב.

מבין ארבעת הנערים המרכזיים שהציגה העונה הרביעית, ניימונד הכי מעצבן, מן הסתם בכוונת מכוון. אבל דווקא כדמות מעוררת אנטגוניזם המחישה הסדרה את ההסללה הכללית של הסביבה הזו. כבנו של ווי-ביי הכלוא, חיילו של אייבון ברקסדייל, הכיסים של ניימונד מרופדים בכסף ופריבילגיה, אך לאורך העונה גם ראינו כיצד אמו רודה בו ומייעדת אותו לעסוק בסמים בדיוק כמו אביו.

כאשר קנארד, כולה ילד קטן, גונב מהם חבילת סמים, מייקל מכה אותו נמרצות לחרדתו של ניימונד, ואז אומר לניי שירביץ גם הוא כדי שיוכלו ללכת. ניימונד ממאן, המום, כמו ילד קטן שמסרב למלא אחר הוראות הוריו. "אני לא רוצה", הוא אומר שוב ומסתלק משם במהירות. ניימונד הכאילו-קשוח, עם הקשר המשפחתי המחייב, מתגלה בסך הכל כילד מפוחד ותמים, כזה שדווקא הפינוק השאיר אותו מאחור, ושהסביבה החד משמעית מנסה להפוך אותו למשהו שהוא לא.

בגלל שהעונה הרביעית עוסקת בילדים, הטרגדיה בה מובהרת פי כמה וכמה ביחס לעונות קודמות. גם וואלאס היה כזה, ברור, ולכן מותו כל כך עצוב, אבל הפעם התבוננו אל עומקו הרקוב של המוסד שאמור לספק להם את התשובות, את העזרה. שורה של החלטות רעות ומזל רע הובילו את רנדי אל המקום שאליו הגיע. הוא עשה את המעשה שלא ייעשה והלשין, מחשש שיוציאו אותו מבית האומנה שלו. זה נודע ברחוב ושמו הוכתם לעד. לאורך הזמן הזה קארבר רצה לעזור לו, הוא באמת ובתמים היה בעדו, אבל גם הכוונות הטובות לא משנות כשהמערכת גורסת אותם בגלגלי השיניים שלה.

כנקמה, הבית של רנדי מוצת ונשרף. הוא לא היה בתוכו אבל אמו האומנת כן, וכך התממש הפחד הגדול שלו ככלות הכל. רנדי נאלץ לחזור למוסד היתומים, והפעם כשמעליו מתנוססת המילה "מלשן". כשקארבר חסר האונים מגיע לראות אותו בבית החולים אחרי השריפה, הנער הציני חוזר בפניו על המילים שהוא עצמו אמר לו בטרם הכזיב אותו. "אתה תשמור עלי, אה? אתה תגבה אותי?". קארבר מתרחק מהמקום אבל רנדי לא מפסיק, קורא מאחוריו. המילים ממשיכות לרדוף את קארבר, והן ללא ספק יוסיפו לעשות את זה.

אחרי שבפרק הקודם הלך לעולמו שרוד, בן טיפוחיו של באבלס, כי הזריק סם מורעל שהיה מיועד לאדם אחר, הפרק הנוכחי נפתח באחד המראות הקשים ביותר בסדרה: באבלס תולה את עצמו בתחנת המשטרה. הנוכחים שם מצליחים להציל אותו במהירות, ומאוחר יותר באבס השבור פורק את מה שעל ליבו בשיחה עם הסמל ג'יי לנדסמן, מכל האנשים. הוא מכה על חטא על שבכלל לקח את שרוד היתום תחת חסותו, "כאילו אני לא יודע מי אני, אה? כאילו אני מעמיד פנים שלא הייתי מכור לסמים כל החיים שלי". בפרק שובר לב גם ככה, באבס המפורק מכאיב במיוחד. בעונה הראשונה אמר לו מכור לשעבר שהוא צריך להיתקל בתחתית כדי לרצות להתנקות. באבס אכן רואה עכשיו את התחתית.

זה רגע כל כך מהמם עד שהוא משפיע אפילו על לנדסמן. הוא מפגין גדלות רוח לא אופיינית ומורה לבלש שאמון על חקירת המוות לרדת ממנה. "ומה לגבי סגירת התיק?", שואל הבלש. "שתזדיין סגירת התיק", אומר לנדסמן משפט שמי חשב שנשמע אותו אומר אי פעם.

המוות של בודי סגר מעגלים חיוניים עם ראשיתה של הסדרה. אחרי שהוא רצח את וואלאס אולי רצינו שימצא גם הוא את מותו האלים, שיווענו לצדק כלשהו, אבל שלוש עונות לאחר מכן גם בודי כבר הפך למישהו שנקשרנו אליו. פרקים ספורים לפני כן הוא ושותפו לאותו רצח, פוט, נזכרו בכאב בחברם המנוח ובמה שעשו לו. וכמו דיאנג'לו, גם בודי היה נכון לצאת נגד הקודים המוכרים ברחוב, לרמות במשחק ולעשות את מה שלא יעלה על הדעת. החבר שלו, ליל קווין, נעלם, והוא ידע שמארלו הוא האחראי לכך, אבל העובדה שמצאו את גופתו של הבחור הוציאה את בודי משלוותו. מי הוא חושב שהוא, המארלו הזה, ההורג רק לשם ההרג.

אבל כמו תמיד, המשחק מנצח את השחקנים. בודי, אחרון חיילי בארקסדייל, לא היה אדם טוב מדי, אבל הוא היה חוליה אל העבר של הרחוב. פוט עוד מנסה לשדל אותו לבוא איתו. הוא יודע מה השלב הבא. והוא צודק. שתי יריות לראש מטווח קצר וזה נגמר. אין הדר במיתות של "הסמויה".

מקרב ארבעת הנערים של העונה הרביעית, דוקי השברירי היה התם והחמוד ביותר שבהם. לכן גורלו העגום הוא גם זה שהכי מחמיץ לב. בשלב הזה, כשהוא פסע מלהיות הומלס וזוכה להצקות והטרדות בלי הרף, הוא מגיע אל דניס בבקשה שילמד אותו להילחם במכון האגרוף שלו. דניס מסביר לו שזה לא מה שיעזור לו. זה לא כמו בסרטים, שהגיבור מביס אחד ואז השאר בורחים. הם ימשיכו להגיע. לא הכל תלוי בצורה שאתה מתנהל בה ברחוב, דניס אומר לו, אבל דוקי חולק עליו: "כאן זה כן". דניס מסכים: "כן, כאן זה כן. העולם גדול מזה". ובשאלה אחת ששובה את הלב ומחמיצה אותו במקביל, כזו שמדגימה גם את התום של הנער, גם את היעדר ההשכלה שלו וגם את הכלא שהם חייו, דוקי שואל את דניס: "איך מגיעים מכאן לשאר העולם?".

קשה היה לראות את מותו של עומאר בא, וברגע שהוא הגיע - קשה היה להאמין. הרי עומאר בלתי מנוצח. הוא המאסטר של המשחק. איך עשו לו ולנו את זה שלושה פרקים לפני הסוף? אחרי שהפרקים שקדמו לנוכחי יצאו מגדרם בניסיון מוצלח למצב את עומאר כדמות עם מעין כוחות על, וזאת כמובן אחרי סדרה שלמה שבה הוא גם ככה היה מעין דמות מיתולוגית, הפרק הזה בא להבהיר לנו שאין דבר כזה ב"הסמויה". עומאר המפחיד והגדול צולע עכשיו, החולשה שלו ניכרת. הוא נורה באבחה על ידי קנארד הקטן והפרחח, שנראה המום בעצמו מכך שעשה את זה. מותו של ענק. תושבי הסביבה לוקחים מזכרות מעל גופו. בבולטימור סאן מוותרים על ידיעה מפאת חוסר מקום.

אולי אפילו יותר מהמוות של עומאר, ההוצאה להורג של סנופ הוא רגע איקוני בסדרה. בדיוק בפרק המקביל של העונה שלפני כן, מייקל השתתף בתרגיל פיינטבול עם כריס וסנופ וגבר עליהם. מאיימים ככל שהיו, הוא הוכיח שהוא יודע להיות צעד לפניהם. וגם הפעם, על רטוב, זה קורה. סנופ חושבת שהיא משטה בו אבל ההפך קורה. מייקל שולף עליה את האקדח. היא שואלת אותו איך השיער שלה (רגע שאשכרה זכה למחווה בסדרת הילדים "איי קרלי"), אנחנו רק רואים את אחורי המכונית, ואז הבזק והזכוכית שמתנפצת במושב הנהג. כמו שהיא אומרת למייקל רגע לפני כן, הוא לא אחד מהם והוא אף פעם לא היה. טוב מאוד שכך.