אחרי הרצח של ג'ורג' פלויד על ידי שוטר ב-2020, רבו הקולות שקראו לטלוויזיה האמריקנית לעשות חשבון נפש בנוגע לאופן התועמלני שבו היא מתארת שוטרים. בניגוד מוחלט למציאות, בסדרות הם מתוארים תמיד כגיבורים שמבקשים לעשות את הדבר הנכון, גם אם חלקם פגומים וגם כשהם פועלים בניגוד לחוק כדי להוציא הודאה מאיזה חשוד. על אף סימנים של הכאה על חטא בחודשים שאחרי מותו של פלויד, החזרה לשגרה בהוליווד הייתה מהירה להפליא. דיק וולף לבדו עומד מאחורי 198 שעות טלוויזיוניות בעונת השידורים החולפת של ערוצי הברודקאסט האמריקניים. אמנם לא כולן עוסקות באוכפי החוק, אבל רובן המכריע כן: סדרות "שיקגו", שמתוכן אחת עוקבת אחר משטרת העיר, סדרות "FBI" וכמובן סדרות "חוק וסדר", כולל המקורית, שחזרה השנה כמעט 12 שנים אחרי שסיימה את דרכה הקודמת. מה זה אם לא עדות לכך שדבר לא השתנה?
ביוני 1991, ממש כש"חוק וסדר" המקורית סיימה את עונתה הראשונה, יצא לאור הספר הראשון של דיוויד סיימון, "Homicide: A Year on the Killing Streets", שבמסגרתו התלווה במשך 12 חודשים לבלשי מחלק הרצח של משטרת בולטימור. שנה וחצי לאחר מכן עלה ב-NBC העיבוד הטלוויזיוני שיצרו טום פונטנה ובארי לוינסון (עם סיימון כמפיק ואחד הכותבים) על פי הספר - "רצח מאדום לשחור". כבר מתחילתה היא הצטיירה כעילית של סדרות המשטרה בשנות ה-90 ובכלל (לצד "NYPD", שעלתה באותה שנה והייתה פופולרית ממנה בהרבה). הבלשים ב"רצח מאדום לשחור" היו אנושיים ומורכבים והעולם שפעלו בהם היה קשוח וחסר פשרות. ועדיין, בלית ברירה, מתוקף האכסניה שלה ברשת ברודקאסט, "רצח מאדום לשחור" פעלה במסגרת התבנית המוכרת של סדרות משטרה והציגה אותם ככוחות הטוב.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מספר שנים אחרי שהסתיימה אמר סיימון, שהעיד גם על עצמו: "אחת הבעיות עם סדרות משטרה אמריקניות היא שעשינו דמוניזציה למעמד הנמוך והפכנו אותם לתת-אנושיים". כאשר אמר את זה כבר שודרה הסדרה הארוכה הראשונה שיצר לבדו: "הסמויה". השוטרים בה היו הרבה יותר מורכבים ומועדים לפורענות, מה שכלל גם טיוחים של אלימות משטרתית מצד הדרגים הגבוהים ביותר. ומעבר לכך, דרמת המופת של HBO הייתה הראשונה להציב כמשקל נגד מול המשטרה גם את הצד השני - סוחרי הסמים, המכורים, העניים שכמעט כל דבר בחייהם דוחק אותם לעולם הזה. הסדרה תיארה את עולמם האכזרי, אבל עשתה זאת בחמלה והדגישה את אנושיותם.
למרות שהיו רחוקים משלמות, וכיאה לעשור שהביא את האנטי-גיבורים אל קדמת המסך הקטן, אהבנו את גיבוריה המשטרתיים של "הסמויה". במערכת שמקדשת סטטיסטיקה על חשבון מהות - כולל ניפוח מספרי מעצרים - בלשי הסדרה היו הבודדים שבאמת היה אכפת להם, שבאמת ניסו לעשות משהו המזכיר עבודה משטרתית. הלב שלהם היה במקום הנכון, ואפילו כשחלקם עשו מעשים נוראיים, הם זכו לגאול את עצמם לאורך חמש עונותיה של הסדרה.
מורכבת ככל שהייתה המציאות המשטרתית שהציגה "הסמויה" - האמת הייתה מורכבת עוד יותר. בינואר השנה פרסם "ניו יורק מגזין" כתבה שפירטה כיצד ב-1986, שלושה בלשים במשטרת בולטימור אילצו ילד בן 12 להעיד שזיהה רוצח למרות שלא ראה אותו, ובכך הכניסו את האדם הזה לכלא לשלושה עשורים עד ששוחרר לאחרונה. שניים מהבלשים האלה, תומאס פלגריני ואוסקר "באנק" רקוור, היו ההשראה הישירה לדמויות אהובות בשתיים מהסדרות המהוללות הנ"ל: טים בייליס ב"רצח מאדום לשחור" ובאנק ב"הסמויה".
אין קשר אמיתי בין ההתפתחות הזו לבין "העיר הזאת שלנו", המיני-סדרה החדשה של דיוויד סיימון עם ג'ורג' פלקנוס (שאחראי על הפרקים המדהימים ביותר של "הסמויה", ויצר איתו גם את "הצמד") ב-HBO, ביתו הקבוע של סיימון מאז "הפינה" בתחילת המילניום. ובכל זאת, סטירת הלחי שסיפקה הכתבה הזו חולקת דמיון וייאוש עם "העיר הזאת שלנו", שבמסגרתה חוזר סיימון שוב לעסוק במשטרת בולטימור לראשונה מאז שהסתיימה "הסמויה" ב-2008. זה ייאוש שניכר באבולוציה המרתקת של היוצר בסדרות בולטימור שלו. "רצח מאדום לשחור" אהבה את השוטרים, "הסמויה" הורידה אותם מהאולימפוס, ועכשיו "העיר הזאת שלנו" גוררת אותם בבוץ, המקום שבו נדמה כי תמיד היו.
במשך שישה פרקים - האחרון שבהם עלה אתמול (שלישי) ביס, הוט וסלקום טיוי, בצמוד לשידור בארצות הברית - מתארת "העיר הזאת שלנו" את החקירה האמיתית שנפתחה כנגד בלשים ביחידה לאיתור כלי נשק בעיר, בראשם וויין ג'נקינס (בגילומו המאוד מעצבן והמאוד מצוין של ג'ו ברנת'ל, "המעניש"), שפיקד והוביל את יתר המושחתים. הם הואשמו שגנבו כסף וסמים מהסוחרים שעצרו, שתלו ראיות ובאופן כללי הפכו למעין ארגון פשע בפני עצמם.
הם בכל זאת הצליחו לעשות זאת במשך שנים מפני שהעבודה שלהם הניבה תוצאות. יותר מזה: בניגוד לרבים מעמיתיהם, הם פשוט הסכימו לצאת ולעבוד, לבצע מעצרים. אפילו זה לא מובן מאליו. אחרי מותו של (עוד) צעיר שחור, פרדי גריי, ב-2015, וזיכויים של השוטרים שהיו אחראים למותו, המהומות הגיעו לא רק מצד האזרחים שיצאו לרחובות להפגין על עוול נוסף בשרשרת ארוכה של כאלה. גם השוטרים עצמם החליטו להפסיק לעבוד מחשש - יותר מחאתי מאשר אמיתי - שיוגשו גם נגדם תלונות שיובילו לכתבי אישום.
בלתי נמנע להשוות בין "הסמויה" לבין "העיר הזאת שלנו". הנושאים והמוטיבים דומים, בהם הרעות החולות האיומות שהביאה איתה "המלחמה בסמים". היוצרים כמובן זהים, וישנם המוני שחקנים משותפים בשתי הסדרות - בראשם ג'יימי הקטור, שהיה בעבר מרלו סטנפילד וכעת הוא בלש מחלק הרצח שון סוטר. ובכל זאת, יש הבדלים ניכרים. בניגוד לסדרה ההיא, המוקד כאן הוא המשטרה בלבד. בנוסף, "העיר הזאת שלנו" עשויה אחרת. היא משתמשת בחקירה נגד השוטרים כדי לעבור בין הזמנים ולהציג לנו כך את מעלליהם. בניגוד ל"הסמויה" הליניארית והישירה, שלמרות פרטי הפרטים ועשרות הדמויות שערמה היא לא עזרה לנו להיזכר בהם באמצעות הסברים או פלאשבקים, "העיר הזאת שלנו" גם מנצלת את הזגזוג בין הזמנים כדי להציג בפנינו לפעמים תזכורות נחוצות.
אולם אלה הבדלים קוסמטיים. במהות, "העיר הזאת שלנו" היא המשך עלילתי ישיר - ממחישה שדבר לא השתנה מאז מה שראינו ב"הסמויה". ולמה שישתנה? אם יש משהו שהסדרה ההיא לימדה אותנו הוא שהשחקנים אולי מתחלפים, אבל המשחק נמשך. יותר מזה, עצם הידיעה הזו מבהיר שגם "העיר הזאת שלנו" לא תשנה דבר. כי למרות אור השמש ששוזף את המעשים לעין כל, ולמרות הרצון הטוב של לא מעט אנשים, רובם מרשויות פדרליות אך חלקם אפילו מתוך בולטימור עצמה - המערכת שבתוכה הם פועלים והתהליכים שמוכתבים להם ממש מראש הפסגה, הם כאלה שלעולם לא יאפשרו להם יותר מנצחונות קטנים, נקודתיים.
וממש כמו "הסמויה", גם "העיר הזאת שלנו" פועלת במנעד שבין הידיים המורמות בכניעה לבין הזרועות הפשוטות לצד הגוף בחוסר אונים. סיימון ופלקנוס מפליאים שוב לשלב בין קורקטיות יבשה לליריות אנושית - משהו שגם אחרי כל השנים האלה אף אחד אחר עדיין לא עושה בטלוויזיה. הם מפיחים חיים מתסכלים, מחמיצי לב, בכתבי אישום תכליתיים ובלשון המשפטית העניינית, מתארים עיר שתושביה איבדו כל אמון במערכת שאמורה להגן עליהם. הפער שבין "הסמויה" לבין "העיר הזאת שלנו" הוא לא רק תמורה בנטיית הלב של סיימון, לא רק התפכחות, אלא מעין מנשר-הוכחה לכך שמערכת מנוונת נידונה להמשיך להתנוון, דריכה במקום היא הליכה לאחור. כך שלמרות שהמהות בין האז לעכשיו זהה, המצב הרבה יותר גרוע.
"העיר הזאת שלנו" מציגה מיקרוקוסמוס מפורט ועצוב של גוף שנועד להגן אל האזרחים, ובפועל מצוי במלחמה ישירה נגדם כתוצאה ישירה ממדיניות משחיתה בת חצי מאה. זו לא רק אמירה על משטרת בולטימור. זו אפילו לא רק אמירה על משטרה באופן כללי. זו אמירה על ארצות הברית כולה. מדינה שיוצאת נגד תושביה עם פושעים במדים, עם חוקי נשק רצחניים, עם הגבלה על השליטה של אישה על גופה. מדינה שהביאוש מכרסם בה מבפנים, לאט לאט, בהתמדה, כשם שקרה באימפריות רבות בעבר.