"סצינת הקולנוע לבנה ושיפוטית. אילחם בזה כל עוד אני בסביבה"

לפני קצת יותר מחצי עשור, תאמר נפאר היה אחראי לאחד האירועים הפוליטיים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי העכשווי. הוא כתב עם אורן מוברמן את התסריט של "ג'נקשן 48", סרטו של אודי אלוני, וגם כיכב בו וכתב לו את המוזיקה (יחד עם איתמר ציגלר). התוצאה היתה עוף נדיר במחוזותינו - סרט רדיקלי באמת, ולא בכאילו, שלא היסס להזכיר שוב ושוב את הנכבה והכיבוש. כשהגיע איתו לפרסי אופיר, היוצר התניע את המהומה הבלתי נשכחת בכיכובה של מירי רגב ובכיכובו.

עכשיו מגיע לאקרנים סרט נוסף בכיכובו של נפאר, אבל עכשיו מדובר במשהו אחר לגמרי - "חומוס פול טריילר" של אסף קוברובסקי, שגם כתב את התסריט עם איתי ברקן ויונתן ברק. מדובר במהתלה סטייל קומדיות הפשע הבריטי של גאי ריצ'י, בתוספת ההומור העדתי שעדיין מאפיין את הקולנוע הישראלי. היינו אומרים שכל זה נעשה גם בהשראת ההצלחה של "לשחרר את שולי", אך הצילומים שלו התחיל כבר לפני ארבע שנים, וצאתו לאקרנים התעכבה משמעותית מסיבות שונות, בהן כמובן גם הקורונה.

את העלילה אפשר לסכם במשפט אחד, שהוא מן המצחיקים שנשמעו השנה בקולנוע הישראלי. אומרת אותו אחת הדמויות המשעשעות בסרט, מוכר פרחים בגילומו הנפלא של צחי גראד - "אני לא רוצה למצוא את עצמי בין שתי משפחות פשע בגלל פאקינג סחלב". התסריט מציג בפנינו שתי כנופיות של גנגסטרים אכזריים במיוחד, שמאיימים לחסל אחד את השני בגלל משהו עדין - תחרות על השגת זן מיוחד של פרחים. יש כמובן עוד סיבות לסכסוך ביניהם, ויש גם אלמנט של קומדיה של טעויות - בלבול הרה אסון שמתרחש בין המכולה שמובילה את הפרחים, מכולה שמובילה כמות עצומה של נשק, ומכולה נוספת שכבר תגלו לבד מה יש בה.

בין הדמויות אפשר למצוא את בן זוגו של מוכר הפרחים האומלל, שאחראי למדיה החברתית של העסק הזוגי, בגילומו של יניב ביטון; זוג סוחרי נשק חרדים, בגילומם של קרן מור ומנשה נוי, שהם גם זוג במציאות; מאפיונר בגילומו של מוני מושונוב, שאת בנו החנון וההייטקיסט מגלם מיכאל מושונוב, שגם הוא כידוע בנו במציאות; ומבריח בשם חאלד שנקלע שלא בטובתו לתסבוכת, אותו מגלם נפאר.

נפאר נצרב בזיכרון של קהל הקולנוע המקומי בהקשרים פוליטיים ומחאתיים, אבל למי שיופתע לראות אותו בקומדיה קלילה ופרועה כזו, יש לו תשובה מוחצת. "היהודים אולי מזהים אותי בתור ראפר של שירי מחאה, אבל יש בי גם צדדים אחרים", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת הסרט לאקרנים. "יש לי שירים לא פוליטיים בכלל שהגיעו למיליוני צפיות. הקהל הישראלי מחליט מה הוא רוצה לראות, ואם זה לא קשור לפוליטיקה ולסכסוך אנחנו לא קיימים. חלמתי להשתתף בקומדיה כמו 'חומוס פול טריילר', ולשמחתי איתי ואסף ראו שיש בי גם את הצד הזה. אני אוהב לאתגר את עצמי ולצאת מאזור הנוחות".

למה התחברת בדמות של חאלד?

"לצד הטווסי שלו. כשהתחלתי את הראפ, הגדרתי את עצמי מההתחלה כראפר מחאתי, ואף פעם לא היתה לי הזדמנות להיות ראוותן. פה, יכולתי ללכת יותר לכיוון של הבלינג-בלינג. תמיד הייתי קופצני ועצבני כמו טופאק, ופה יכולתי להיות קול כמו סנופ דוג. אני אולי לא אוהב את הצבעים המסוימים שחאלד בוחר ללבוש, אבל אני כן אוהב את זה שהוא מחצין את מה שהוא לובש".

במישור הכי בסיסי, אין ספק שהסרט עובד - הוא מהנה ומצחיק, אבל אתה לא חושב שהוא קצת נופל לתוך סטריאוטיפים? הדמויות שהמוצא שלהן רוסי - במאפיה או בתעשיית המין; הערבים? בפשע או בעסקי החומוס.

"אני חושב שהסרט שם את כל הסטריאוטיפים על השולחן, לוקח אותם למקום הכי קיצוני וצוחק עליהם. הוא לא אומר שהסטריאוטיפים האלה נכונים. להפך. במובן הזה הוא מזכיר לי את 'סאות' פארק", הם עושים אותו דבר וגם עליהם אתה יכול לבוא ולהגיד שזה הכי סטריאוטיפי בעולם, אבל זה לא, וזה קורע מצחוק".

לפחות הסרט מוקיע יהודים על זה שהם שרבבו ביצים לתוך החומוס.

"קשה לי לבקר יהודים על זה, כי גם אני שם ביצה בחומוס. למה? כי זה פאקינג טעים. אני אשים מה שבא לי בחומוס אם זה טעים".

מה עוד מצחיק אותך חוץ מ"סאות' פארק"?

"ביל בר קורע אותי. אני לא יודע אם מותר להזכיר את לואי סי קיי. שיזדיין על מה שעשה, שייכנס לכלא, אבל הסטנדאפ שלו היה מאוד מעניין. דייב שאפל הוא בעיני הטופ של הטופ. הוא יכול לדבר רבע שעה ולא תצחק, אבל מה שהוא אומר שוקע. גם וויל פארל קורע אותי".

מי ב"חומוס פול טריילר" הכי מצחיק אותך?

"קרן מור ומנשה נוי זה פאקינג לא ייאמן. זה היה מעורר השראה לראות איך הם תקתקו הכל בזמן הצילומים, ואגב השאלה הקודמת שלך, אז גדלתי על 'החמישייה הקאמרית'. אני חושב שאם קרן מור תגלם כריש ב'מלתעות 8', גם את זה היא תעשה משכנע. גם היה מדהים לראות את צחי גראד, ואיך כל שפת הגוף שלו משתנה ברגע שאומרים 'אקשן'. באופן כללי, למדתי הרבה מהסרט ומהעבודה עם כל השחקנים. למדתי להיות פתוח יותר לרעיונות".

אם לא סופרים את "לא פה לא שם", בו הגיח לרגע בתפקיד עצמו, הרי שמאז "ג'נקשן 48" לא ראינו את נפאר מופיע בסרט באורך מלא, ולא בגלל שחסרו לו הצעות. "קיבלתי תסריטים, אבל כולם היו סטייל 'פאודה'", הוא מסביר. "ביקשו שאתפוס נשק ואצעק 'אללה אכבר'. אני מעוניין במשהו מאתגר יותר. בא לי יותר מסך, אבל בא לי משהו שהוא לא סטריאוטיפי, כמו מה שעשינו ב'ג'נקשן 48'. הסצינה הקולנועית מאוד לבנה ומאוד שיפוטית, ואני אילחם בזה כל עוד אני בסביבה".

לא נדבר על פרשת מירי רגב בפעם האלף, אבל מה הזיכרונות הטובים שלך מכל המסע עם הסרט?

"העבודה על הסרט טלטלה אותי, ושלחה אותי לטיפול פסיכולוגי. הטיפול עזר? פאק יה. הוא כל כך עזר ששאלתי את עצמי איפה הוא היה כל החיים שלי. זה שינה אותי לחלוטין. כתיבת התסריט גם לימדה אותי משהו חשוב: שאני יודע לכתוב, אבל לא יודע למחוק. העבודה על הסרט הזה לימדה אותי למחוק. חוץ מזה, לא אשקר - נהניתי להסתובב עם הסרט בפסטיבלים בעולם. אהבתי את השטיחים האדומים ואת הטוקסידו".

אודי אלוני ואתה עובדים על משהו חדש?

"אודי ואני זה לנצח. הוא היה מעורב בכל קליפ שהוצאתי בשנים האחרונות, ולשאלתך - כן, אנחנו עובדים על משהו. כשנקבל אור ירוק אשמח לעדכן".

בינתיים, נפאר הקליט באמריקה EP שייצא בקרוב בשם "האב, האימא וג'ון לנון". הוא מספר עליו כך - "זה על היחסים עם אבא שלי, ועם התרבות המערבית. אבא שלי זיכרונו לברכה היה חולה על ג'ון לנון, ועכשיו הם בטח יחד בגן עדן".

"היה לי ועדיין יש לי סוג של ויכוח עם אבא שלי בנושא. עם כל ההערכה והאהבה שלי לביטלס, אני חושב שלאהוב את ג'ון לנון זה קצת פריבילגי, וההיפ-הופ חשוב לי יותר. אם אתה שם את ג'ון לנון מול ביגי, ברור מה חשוב יותר. היו לי הרבה חיכוכים עם אבא שלי, ורק אחרי מותו למדתי להעריך את מה שהוא עשה - הוא היה על כיסא גלגלים, בשכונה לא פשוטה בלוד, ובכל זאת הצליח לגדל משפחה ולמנוע מאיתנו להידרדר לסמים. השיח בינינו כרגע דמיוני וחבל לי שלא היו לנו יותר הזדמנויות לשיח אמיתי".

איזה ראפרים אתה אוהב היום?

"אני אוהב אמנים שמתפתחים, וההתפתחות של קנדריק מרתקת. יש אצלו שילוב בין בידור, מסר חברתי ומודעות עצמית, ואני אוהב אמנים שמלהטטים כל הזמן בין שלושת הכדורים האלה. אני חולה על פודקאסטים, ולפעמים יותר מעניין אותי להקשיב לשיחה על אלבום מאשר לאלבום עצמו".

בשנה הבאה, יציין עולם הדוקו המקומי עשרים שנה לצאת "ערוצים של זעם", סרטה המכונן של ענת הלחמי. המסמך התיעודי, כזכור, עקב אחר שני ראפרים צעירים - סאבלימינל ונאפר.

"מאז שהוא יצא, ראיתי אותו פעמיים וזה לא עשה לי טוב, ואז ראיתי אותו עוד פעם אחת וזה כן עשה לי טוב, ומאז לא ראיתי אותו שוב", הוא אומר על כך.

מה עשה לך טוב? מה עשה לך לא טוב?

"בפעמיים הראשונות, זה פגע לי באגו. היה לי עצוב לראות איך אני סופג הכל. כל כך רציתי להיות אין, כל כך רציתי להיות בסצינה, שהסכמתי להוריד את הראש. הסכמתי לוותר על זכויות, הסכמתי שידברו אליי בעליונות. בפעם השלישית, יכולתי להבין שכיום אני נמצא במקום אחר. יכולתי לראות שהתפתחתי והתבגרתי, ויכולתי גם להסתכל בפרספקטיבה על המסלול שעשיתי. באתי משכונה שיש בה רצח נשים, והפכתי לראפר הפלסטיני הפמיניסטי הראשון. יכולתי בקלות להפוך לסוחר סמים, ובמקום זאת ייצרתי משהו אחר לגמרי. הסתכלתי בסרט ואמרתי לעצמי, 'תראה מאיפה באת ולאן אתה הולך'. חוץ מזה, מאז שהוא יצא, עברו הרבה סרטי דוקו מתחת לגשר".

ואיך היה לראות את "חומוס פול טריילר" בפעם הראשונה?

"לא תמיד יש לי סבלנות לסרטים. לפעמים, לוקח לי שבועיים לראות אותם, אבל זה לדעתי הסרט הכי אנרגטי שעשו בישראל. אפשר לעשות מיוט ועדיין ליהנות ממנו, כי העריכה כל כך קצבית ומקפיצה".

באנו לדבר על הסרט ולא על פוליטיקה, ובכל זאת שאלה פוליטית קצרה. אבקש ממך להגיב על שתי מילים - "הניסוי נכשל".

"זה לא רק שאלה של איך מדברים, זה קודם כל שאלה של גישה, וכל עוד שיסתכלו עלינו מלמעלה, זה בחיים לא יעבוד ובחיים לא יצליח. אתן לך דוגמה בהקשר אחר: כשהיתה המחאה של יוצאי אתיופיה, הרבה באו ואמרו 'אנחנו מסכימים שאתם מקופחים, אבל לא ככה עושים מחאה'. אתה לא יכול לבוא לאנשים, להגיד להם שאתה מסכים איתם ואז גם להגיד להם איך לנהל את המאבק".

קראתי בריאיון קודם שיש לך כלבה גדולה.

"כילד, בוא נגיד שלא הייתי נדיב במיוחד עם חיות, וכאדם בוגר, היה לי עכשיו רצון לתקן את זה. היה לי חשוב לא לקנות כלבה, אלא ללכת ולאמץ כלבת רחוב, וזה מה שעשיתי. קוראים לה סמורה, והיא מאוד קירבה ביני לילדים שלי".