הוא חזה במדויק מה יקרה עם פוטין. עכשיו הוא מזהיר את היהודים משואה שנייה

סרט השואה "שיעורים בפרסית" מציג סיפור הישרדות בל ייאמן גם יחסית לכל מה שכבר שמענו וראינו. הבמאי שלו, ואדים פרלמן, מסביר למה דווקא כיהודי היה לו חשוב להציג את הנאצים כבני אדם ולמה הוא לא מוכן לקבל הוראות מקלוד לנצמן

אבנר שביט, ברלין
16/06/2022
מתוך הסרט "שיעורים בפרסית" (קולנוע לב)

גם יחסית לכל מה שכבר קראנו וראינו על השואה, הסרט "שיעורים בפרסית" מציג סיפור מסמר שיער: קורותיו של יהודי בלגי בשם ז'יל, שנשלח למחנות ב-1942, מסתיר את זהותו האמיתית ומעמיד פנים שהוא פרסי. הדבר מושך את תשומת לבו של אחד מבכירי המחנה, שכיאה לזיקה בין הנאצים והאיראנים באותה תקופה, חולם לעבור לאיראן בתום המלחמה ולפתוח שם מסעדה, ולשם כך מבקש ללמוד את השפה.

כמשתמע משם הסרט, המתחזה הופך למורה לפרסית של הנאצי, אבל כמובן שהוא לא דובר מילה בשפה הזו, ונדרש להמציא שפה חדשה מאפס ולעשות זאת בצורה משכנעת, כי במחנות כל טעות קטנה עולה לאסירים בחייהם.

האם מדובר במעשייה בדיונית, או שיש לו אחיזה במציאות? ודים פרלמן, במאי הסרט, עולה להתקפה ברגע שהתהייה עולה. "עוד פעם השאלה הזו?", הוא מתרעם בריאיון לוואלה! תרבות לאחר בכורת "שיעורים בפרסית" בפסטיבל ברלין. "כתוב בהתחלה בצורה מפורשת 'בהשראת אירועים אמיתיים'. לא כתוב 'מבוסס על סיפור אמיתי' או משהו כזה. הדברים שרואים בסרט לא קרו אחד לאחד, אבל הם מבוססים על דברים שהתרחשו במחנות. בכל מקרה, אני לא כתבתי את התסריט".

את התסריט כתב איליה זופין, על פי סיפור קצר עלום ונשכח שוולפגנג קוהלהאסה פרסם במזרח גרמניה ב-1952. "דבר אחד בטוח: לא מופרך לחשוב שהעלילה של הסרט היתה יכולה להתרחש במציאות", מסכם פרלמן. "היו במחנות הרבה סיפורים בל ייאמנו: סיפורים של הישרדות, של אהבה בין אסירים, של חברות בין אסירים לנאצים. הכל יכול להיות".

עוד בוואלה!

הבלדה על ארי ואנה

לכתבה המלאה
"הדבר הכי חשוב בסרט הוא ההומניזציה של הנאצים". הבמאי ואדים פרלמן (מימין) עם השחקן לארס אידינגר אחרי בכורת "שיעורים בפרסית" בפסטיבל ברלין 2020(צילום: GettyImages, מתיאס נריאק)

בניגוד להרבה אנשי קולנוע, ולמרות רגישות הנושא, פרלמן אינו דיפלומט, ועונה בנחרצות ובוטות. הריאיון מתקיים עם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה. אחד מהם מזכיר את אמירתו של קלוד לנצמן, לפיה הקולנוע אינו יכול לשחזר את העבר, ולהתיימר להציג את מה שקרה בשואה בזמן אמת. "אז מה? מי זה קלוד לנצמן שיקבע?", מכריז הקולנוען. "הוא עשה את 'שואה', זה סרט מופת, אבל אז מה אם הוא אמר את זה? תראה את 'הבן של שאול'. זה סרט על מה שהתרחש במחנות, והוא מדהים".

גם אם הוא לא עוטף את דבריו בדבש, שווה להקשיב לפרלמן. "שיעורים בפרסית" עולה כאן בסוף השבוע, בהפצת בתי קולנוע לב, ובאולמות בלבד (לא בסטרימינג). יציאתו התעכבה אצלנו משמעותית בגלל הקורונה: הסרט הוקרן בפסטיבל ברלין כבר בחורף 2020, רגע לפני התפרצות המגיפה. הריאיון נערך כבר אז, ומעניין בדיעבד לחזור אחורה ולשמוע מה הבמאי אמר בזמנו על פוטין - "לא רחוק היום בו מדינה תחוש מושפלת, ואז יקום בה מנהיג פופוליסט עם גאווה לאומית וייקח את זה למקום מסוכן", היטיב לנבא. "פוטין עושה את זה, והעולם צריך להיזהר ממנו".

רדיפת היהודים והלאומנות הרוסית שזורות בקורות חייו של פרלמן. לפי מה שסיפר לעמיתי סטיבן אפלבאום בריאיון לג'ואיש כרוניקל, סבתו נמלטה מקייב ב-1941, וילדה את אמו ברכבת שנסה מהעיר, כמה שבועות לפני שהנאצים השתלטו עליה. משפחתו חזרה לעיר אחרי המלחמה, אבל סבלה מהדרה ודיכוי בשל מוצאה. "בגלל שהיינו יהודים, היה לנו מעמד של מצורעים", אמר על כך.

פרלמן נולד בקייב ב-1963. בגיל תשע אביו מת בתאונת דרכים, וקצת אחרי הבר מצווה, הוא ואמו קיבלו אישור לעזוב את ברית המועצות. בתחילה, האם שקלה להגר לישראל, אבל אחרי שכבר איבדה את בן זוגה, לא רצתה לשלוח את בנה לצה"ל, ולהסתכן גם באובדן שלו.

בסופו של דבר, פרלמן עבר עם אמו לקנדה כנער והשתקע בה. הוא למד שם קולנוע, ופיתח קריירה מצליחה כבמאי וידיאו-קליפים ופרסומות. ב-2003 ביים את סרטו הארוך הראשון - דרמה עוצמתית, מרגשת ובלתי נשכחת בשם "בית של חול וערפל" בכיכובם של בן קינגסלי וג'ניפר קונלי, שהיתה מועמדת לשלושה פרסי אוסקר. בסרט הזה סגר מעגל מבחינתו ועסק בחווית ההגירה שהוא מכיר מקרוב, והוא תמיד רצה לסגור מעגל נוסף ולעסוק גם בשואה. התכנון המקורי היה להביא אל הבד את הספר "הציפור הצבועה", אבל הפרויקט עבר בסופו של דבר לבמאי אחר, ופרלמן לקח לידיו את "שיעורים בפרסית".

את השפה המומצאת בסרט, פרלמן כתב בעזרת פילולוג רוסי, והיא מבוססת על שמות של אסירים יהודים צרפתיים שנרצחו באושוויץ. "בצורה הזו, השפה הופכת למעין אנדרטה לזכר הנרצחים, והסרט הופך ליותר מאשר סיפור הישרדות. אם לא היה בו את האלמנט הזה, הוא לא היה מעניין בעיניי", הוא אומר.

מתוך הסרט "שיעורים בפרסית". קולנוע לב,
לא ייאמן כי יסופר. מתוך "שיעורים בפרסית"(צילום: קולנוע לב)

הסרט התקבל בתשואות בפסטיבל ברלין ובכל פסטיבל אחר שהוקרן בו לאחר מכן, ונפסל מן המירוץ לאוסקר בקטגוריה הבינלאומית רק בשל סיבות טכניות - בלרוס הגישה אותו מטעמה כי השתתפה בהפקתו, אך האקדמיה האמריקאית קבעה שאין בו מספיק מעורבות בלרוסית.

למרות נושאו הכבד, ההקרנה בפסטיבל ברלין לוותה לא רק בתשואות ובדמעות, אלא גם בפרצי צחוק. חלק מהם היו קשורים באחד מקווי העלילה - אינטריגות ודיונים הנוגעים לנפח הצנוע של אבר מינו של אחד מן הבכירים הנאצים במחנה. חלק קשורים באלמנטים אחרים, שכבר תגלו בעצמכם.

"זה הפתיע אותי", מודה פרלמן. "את הצחוקים בכל מה שקשור לאבר מין צפיתי מראש, אבל כל השאר? זה בא לי בהפתעה. אולי אתה תוכל להסביר לי למה זה הצחיק את הקהל. אני זוכר שהיה פרץ צחוק כבר בהתחלה, כשהנאצי שואל איך אומרים 'מסעדה' בפרסית, והיהודי עונה לו תשובה שברור לנו כי היא קשקוש מוחלט. אולי זה מצחיק את הקהל כי אתה יודע שהנאצי נופל בפח, אבל הנאצי עצמו לא יודע את זה. אנחנו חלק מהתכסיס, ואנחנו שמחים שהוא עובד".

"באופן כללי, אי אפשר לדעת איך סרט יעבוד ואיך הוא יתקבל. אם הייתה נוסחה, כולנו היינו עובדים לפיה וכל הסרטים היו שוברי קופות, אבל כולם גם היו משעממים, כי הם היו אותו דבר".

פחדת שהסרט יהיה סר טעם?

"לא. אני יהודי בעצמי. לצחוק על השואה? אין בושה יותר גדולה מבחינתנו. ידעתי שאין סיכוי שהסרט יהיה חסר כבוד. 'ג'וג'ו ראביט', לעומת זאת, חוצה את הקו לדעתי. להציג כך את היטלר מקפץ ומחייך, זה לא לעניין".

עוד בוואלה!

מלאך או שפן? מזמן לא היה סרט שבילבל אותנו כמו "ג'וג'ו ראביט"

לכתבה המלאה
"את הצחוקים לגבי איבר המין צפיתי. השאר בא לי בהפתעה". מתוך "שיעורים בפרסית"(צילום: קולנוע לב)

כרגיל אצל פרלמן, הוא עובד עם שחקנים מעולים. את הנאצי מגלם לארס אידינגר ואת היהודי שמלמד אותו "פרסית" מגלם נהואל פרז־ביסקיארט, שפרץ ב"120 פעימות בדקה" וב"להתראות שם למעלה" והפך מאז לאחד השחקנים הצעירים העסוקים בצרפת. "הוא לא יהודי והוא לא נראה יהודי, אבל הוא מושלם לתפקיד", אומר עליו פרלמן. "יש בעיניים שלו עוצמה בלתי רגילה. היה לו חשוב לעצב את הגיבור כגיבור, לא כאיזה קורבן מתבכיין".

"בעיני, תשעים אחוז מהעבודה של במאי זה ליהוק", הוא ממשיך. "מה שחשוב זה ללהק את השחקן הנכון. משם והלאה, אתה צריך להניח לו בשקט. אחרי שעשיתי את 'בית של חול וערפל', כל הזמן שאלו אותי איך זה לביים את בן קינגסלי. אתה לא מביים את בן קינגסלי. אתה עוזב אותו לבד. הוא יודע את העבודה טוב ממך. יש במאים שמנסים להצדיק את הנוכחות שלהם עם כל מיני דיבורים על מוטיבציה, על שיטת סטניסלבקי וכל מיני דברים כאלה, אבל אין בזה צורך. אני לא במאי שמענה שחקנים".

הכל חוץ מדיפלומט. הבמאי ואדים פרלמן(צילום: קולנוע לב)

אני מבין כמובן למה מורשת השואה חשובה לך, אבל למה היה לך חשוב לעשות עליה סרט?

"חשוב לי לעשות סרטים, כי מה כבר נשאר לנו חוץ מאמנות? זו התקווה היחידה. תראה מה הולך בעולם. הסרט הארוך השני שלי, 'The Life Before Her Eyes', היה על פיגוע ירי בבית ספר בארצות הברית. פיגועי הירי האלה קורים באמריקה כל שבוע. התקפות טרור קורות כל הזמן בכל המקום. האינטרנט הוא כלי נהדר ואפשר להשתמש בו לטובה, אבל אנחנו משתמשים בו לרעה והופכים את המצב לחמור עוד יותר. אז מה נשאר? סרטים".

ומה המסר שהיית רוצה שיעבור לקהל מהסרט הזה?

"שהשואה היתה מעשה ידיהם של בני אדם. מבחינתי, הדבר הכי חשוב בסרט שלי הוא ההומניזציה של הנאצים. בהרבה סרטים, הם רובוטים שממלאים הוראות. כשאתה ממלא את הנאצים באנושיות, ומראה שהיו להם רגשות אנושיים כמו קנאה ואהבה, זה הופך את מה שהם עשו לנוראי עוד יותר. אתה מבין שאם אנשים עשו משהו כזה בעבר, אולי הם גם יעשו אותו בעתיד.

"אנחנו אומרים 'לעולם לא עוד', אבל אי אפשר להבטיח שהשואה לא תחזור על עצמה. זה יכול לקרות שוב, אני רק לא יודע איפה, ולא יודע את מי ישנאו הפעם. אולי שוב את היהודים, כי אנחנו הקורבנות הקלאסיים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully