הפופ הישראלי הוא, בדרך כלל, שמרני להדהים ובנאלי עד כאב. בין ראפרים שחוגגים על מנגלים וזמרים שאשכרה מחדשים את ההמנון הלאומי, נדיר לראות סממן כלשהו של מרדנות, שובבות או סתם חוצפה. כתבנו לא מזמן על משבר האופי של הפופ המקומי בעת האחרונה, וללא ספק: מדובר בעניין מייאש.
והנה, יש חודש אחד בשנה שבו זה אחרת - חודש הגאווה. פתאום, כולם נזכרים כמה כיף זה להעז ללכת (קצת) יותר רחוק מבדרך כלל, ולחגוג עם קהל שצמא לעניין. מה שבעבר היה מסתיים בשיר אחד בחצי קריצה, היום הוא כבר מבול: כל כוכבי הפופ הגדולים רוצים שיר משלהם שיגיע למסיבות הגאווה, וכמה שיותר כבד - יותר טוב. סטטיק ובן אל, נועה קירל, אגם בוחבוט, נסרין, נונו - אלה השמות הבולטים של השנה בלבד. אם נלך אחורה בעשור האחרון, נגלה שאין כמעט זמר או זמרת פופ צעירים שמכבדים את עצמם בלי שיר לחודש הגאווה, מעומר אדם דרך אלה לי ועדן חסון ועד לעדן בן זקן.
העמידה של הזמרים המצליחים בישראל לצד הקהילה הגאה היא בראש ובראשונה התפתחות חברתית חיובית ואף פעם לא מובנת מאליה. זה טוב לחברה הישראלית, וכן - זה גם טוב לזמרים ולזמרות האלה, שמנצלים את ההזדמנות להעז קצת יותר, גם בשיר וגם בקליפ. זאת חגיגה של ממש: פתאום כל התלמידים הטובים הופכים לקצת יותר שובבים.
פתאום סטטיק ובן אל יכולים להפוך לסטטיקה ובת אל, נועה קירל יכולה להיות טרילילה טרללה ולשיר פזמון עם טעות בעברית וקומיקאית שצועקת עליה, אגם בוחבוט יכולה לתת שיר שכולו נונסנס, ונונו - אה, בשבילה כל הקריצות האלה זה יום רגיל בעבודה. השבועיים האלה הם ההוכחה לכמה כיף יכול היה להיות פה, אם זה היה קצת פחות חריג.
כדאי לשים לב שברוב המקרים המעטפת הקווירית הרבה יותר מוצלחת מהטרמפיסטים הצעירים, שמחווירים לידה. ל"בשורות טובות" יש קליפ מעולה וממכר תוצרת "הפשוטע", עם שלל אורחים מיוחדים וקונפטי, אבל האמת היא שזה סתם שיר; השורה הכי טובה וקליטה ב"שלושה בנות" ("אומרים שלוש נועה") לא שייכת בכלל לקירל אלא לגיתית פישר, הלא היא אקט הסמי-דראג של תותית; דנה אינטרנשיונל, אולי זמרת הפופ המתוחכמת והמשוכללת ביותר שהייתה בישראל מאז ומעולם, עושה בית ספר לסטטיקה ובת אל, והיא זאת שהופכת אותם לסייד-קיקים שלה; גם השירים של נונו ונסרין, שתי זמרות מקוריות מאוד בדרך כלל, פושרים ביחס לפוטנציאל ולקליפים.
מה זה אומר? בעיקר שהאייקונים של הקהילה הגאה הפכה להיות כל כך גדולים ואהובים בעצמם, עד שכוכבי הפופ הם אלה שתופסים עליהם טרמפ - ולא ההפך. אנחנו מדברים על אמנים, מועדונים, ליינים של מסיבות ותופעות רשת שתופסים חלק משמעותי בתרבות הפופ הישראלית, ומתכתבים עם כל מה שסביבם. המקרים של "שלושה בנות" ושל "בשורות טובות" ממחישים היטב איך ההפקה, הקליפ והבדיחות מסביב הם למעשה המנה העיקרית.
המקבץ הזה לא יוליד הצלחה כמו "תל אביב" או "מלכת השושנים", וכנראה גם לא כמו "טרילילי טרללה" - וזה בסדר. פופ הוא לא מוצר לטווח ארוך, ומספיק שהוא הופך את הרגע הנוכחי למשמח יותר. ובכלל, יש סיבות להיות אופטימיים: ההצפה בשירי גאווה היא הוכחה שהמועד חשוב בלוח השנה של התרבות הישראלית, שזאת דרך להגיע לקהל גדול, ושאף אחד כבר לא חושב שזה מסוכן לקריירה להביע תמיכה בלהט"ב. בשורות טובות, כבר אמרנו?