באחד מלהיטיו הגדולים, חנן בן ארי מבקש כזכור משומעיו לא להכניס אותו למגירות ולקבוע מה הוא מראש. לא לסכם אותו כמו ערך בויקיפדיה, כי הוא לא מתחיל ונגמר במה שאומרים עליו. אפשר לומר שהמשפט הזה עומד בבסיס המחזמר החדש של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, שנוצר על בסיס השירים של בן ארי ומתעסק בדעות קדומות, ניסיון למצוא את הקול האישי, וביכולת של מוזיקה לגשר על פערים. יותר מכך: כשם שהדמויות במחזה נלחמות להוכיח שהן יותר ממה שנדמה על פני השטח, כך גם השירים מעידים על יוצרם: חשבתם שזה פופ אמוני מגזרי? גיליתם המנונים שכל ילד ישראלי יכול להיקשר אליהם ולהביע את עצמו באמצעותם. זה בסך הכול רגע יפה בתרבות הישראלית: השירים של בן ארי מחמיאים להצגה, והיא מחמיאה להם.
המחזמר, שעונה לשם "אלוף העולם", ונוצר על ידי שלומית ארנון בר לב וליאת פישמן לני, מספר סיפור פשוט ומוכר לעייפה - אך יעיל למדי. יכול להיות שכבר ראיתם משהו דומה באיזשהו סרט או סדרה על תיכונים: תום (גלעד מרחבי) הוא נער חדש מגיע לבית הספר ומתקשה למצוא את מקומו אפילו במגמת המוזיקה, שאמורה להיות המקום שלו להצטיין. להקת בית הספר לא מתפקדת, וכל אחד נדרש להביא לכיתה שיר שכתב. אלא שתום הוא זמר ונגן מוכשר ולא בדיוק כותב שירים, בניגוד לאחותו שירה, נערה כבדת שמיעה שכותבת בסתר שירים מרגשים, שבעולם האמיתי הם בעצם שיריו של חנן בן ארי. במצבו הנואש הוא לוקח שיר שלה, ומציג אותו בכיתה כאילו הוא שלו. בעוד הכיתה נדהמת מהשירים, השקר אוכל עד תום עד שהאמת מתגלה רגע לפני ההופעה הגורלית, והוא נאלץ לקחת אחריות על מעשיו. יש סוף טוב כמובן, אין מה לדאוג.
גם אם אין בפרשה הזו כאמור שום תפנית יוצאת דופן שאינה גנרית לחלוטין - היא עובדת ומשכנעת, ואפילו מרגשת, לא פחות ממחזות זמר אחרים שעולים בתיאטראות למבוגרים בישראל. חלק ניכר נובע מהעיסוק של ההצגה בסיפורה של שירה, שמתקשרת באמצעות שפת סימנים ומחוות פיזיות לכל אורך ההצגה (כשם שהמחזה כולו מלווה בתרגום לשפת הסימנים). שירה (סלי עדן בר המצוינת) היא נערה מגניבה, חכמה, מצחיקה, רגישה ואהובה - מודל נפלא ולא-טריוויאלי בייצוג של מוגבלויות מכל סוג, בוודאי בסוגה שמתבססת על קול. גם בלי להוציא מילה אחת כל ההצגה, עדן בר גונבת אותה בכל סצינה. הנושא הכללי - מציאת הקול האישי - מתבטא דרך הדמות בחכמה ורגישות. לא מדובר באיזו מחויבות להחמיא המבוססת על תקינות פוליטית: הדמות כובשת מהרגע הראשון ממש, עוד לפני שלי נפל האסימון על מה בדיוק הסיפור.
הקאסט מורכב למעשה משישה שחקנים בסך הכול, כולל אייל שכטר בתפקיד כפול כמורה למוזיקה וכאביהם האלמן של תום ושירה. עם המעט הזה - ובלי יותר מדי ריקודים ופירוטכניקה - מצליחה ההצגה לעשות לא מעט. זהו תיאטרון חינוכי כמובן (ההצגה מיועדת לגילאי 18-9), והצרה היא שכמה שהוא נוגע בדברים חשובים - הדידקטיות שלו קצת מעיקה, בסגנון של שיעור חברה צפוי. נדמה לי שהוא ידבר יותר לקבוצת היעד היותר צעירה שלו ושל הוריהם מאשר למתבגרים ציניים. כך או כך, גם אלה יתקשו לעצור את ההתרגשות כששירה עולה לבסוף על הבמה עם הלהקה, ומבצעת בשפת הסימנים את השירים שכתבה - ומוציאה את הקול שלה לעולם.
חלק מההצלחה של ההצגה נעוץ בסיבה שלשמה כולנו התכנסנו. מחזות שמבוססים על שיריו של אמן מסוים עשויים להיות פנטסטיים ועלולים להיתפר בגסות נוסטלגית ולא יותר. אלא שדווקא ההוצאה מהקשר של שיריו של בן ארי - להיטי ענק אחד-אחד - גילתה בהם יופי חדש. השתכנעתי למשל ששירים כמו "ויקיפדיה" - עם הפאתוס והשפה הדיבורית הפשוטה שיש בהם - יכולים לצאת מגרון של כל נער ונערה, ולא הייתי מופתע אם "אמא אם הייתי" היה נכתב באמת על חוויית היתמות של שירה ותום. רוצה לומר: יש משהו טבעי ומרשים בהפיכה של השירים האלה להמנוני התבגרות כל-ישראליים. כך שגם אם "אלוף העולם" רחוק מלהיות יצירת מופת, הצפייה בו מלאת תותים.