נפתח בהכרעה: הביקורת קצת מוגזמת. נכון, העונה הרביעית והלפני-אחרונה של "דברים מוזרים" מתחה את עצמה כהוגן. נכון, היא הזניחה את ההתפתחות הרגשית של הדמויות הצעירות, שהובילו את הסדרה עד עכשיו. ונכון, יש לפחות אגף אחד של העלילה - עלילות מייק, וויל, ג'ונתן וארגיל ברכב משלוחי הפיצה - שבבירור הלך לאיבוד.
אבל יחד עם כל אלה, המסע הנוכחי של "דברים מוזרים" היה גם מטלטל ונוגע ללב, כיפי מאוד, ולא פחות מכך - משוכלל ושאפתני. העונה הזאת העזה להקיף את תולדות הסאגה - היא חקרה מצד אחד את מקורות האימה של הוקינס ומצד שני שימשה כגשר אל הפינאלה שבדרך - וחשוב יותר: היא הצליחה גם לעסוק באופן רגיש בהיבטים שונים של התבגרות. למעשה, העונה הזאת הוכיחה מעל לכל ספק: לבה של הסדרה נמצא מחוץ לאפסייד דאון, באימה של היום-יום של תחילת גיל ההתבגרות, ובחברות שרק היא יכולה לנצח אותה. מכאן ואילך גם ספוילרים.
כך למשל, אחד הנושאים שהעונה הזאת עסקה בהם באופן אינטנסיבי הוא החריגות של הגיבורים - בין אם זה אדי הפריק המוקצה, אילבן המנודה חברתית במעבדה ובתיכון, וויל הבודד והרגיש, רובין המגושמת, כמובן מקס ששקועה בתוך המועקה שלה ואפילו לוקאס שמתקשה למצוא את עצמו בין הספורטאים האלימים, שלא לדבר על הנרי/אחד/ואקנה, אבל הוא בכלל מסיפור אחר. החברה שסביבם - הורים, תלמידים, העיירה - לא מפסיקים להעיר להם ולהזכיר להם את זה בדרכים שונות, עד שחלקם, כמו שאומרת אחת הדמויות, מרגישים כמו "טעות", או כמו "מפלצת" במקרה של אילבן. אבל הם מוצאים את עצמם ביחד, במין משפחה אלטרנטיבית של אאוטקאסטים, שמלאה בחמלה והכלה.
עוד זווית מרכזית מגיעה מתוך המשפחה. אמנם, העולם של גיבורי "דברים מוזרים" התקיים עד כה כמעט ללא הורים, או לפחות הורים מעורבים - להוציא את ג'ויס, שבעונה הזאת מוצאת את עצמה בהרפתקה בברית המועצות - אתנחתא קומית נהדרת, עם כל הביקורת - בזמן שילדיה בורחים מכדורים שורקים דרך סמים קלים. אבל העונה האחרונה הקדישה זמן נרחב לעיסוק בנושא האבהות, בעיקר דרך שני האבות האלטרנטיביים של אילבן - הופר וד"ר ברנר. האחרון הוא אב סמכותני, אלים ומניפולטיבי; הראשון - רדוף רגשי אשמה, מסור אך מרוחק. באחד המונולוגים שלו בכלא הסובייטי, הופר מדבר על עימות בין ילדים והורים כשלב הכרחי בהתבגרות, בעוד אילבן מתמודדת באותו הזמן מחדש במעבדה עם המורשת המורכבת של "פאפא" ברנר - ומתגברת עליה ועליו.
במקביל למעבדות העל-טבעיות, למפלצות משונות ולאויבים שפולשים לתוך הראש, אלימות ממשית מתרחשת בבתי הספר. הרי המפלצות המפחידות ביותר של העונה הרביעית הן אנג'לה וחבריה שמתעללים באילבן, או חבורת הספורטאים הבריונים שמחליטה לצוד פריקים מתוך פחד, בורות ושנאה יוקדת. אפשר גם לגלות חמלה כלפי הדמויות האלה - היא רק בת 12, הם בדיוק איבדו בת זוג וחבר לקבוצה - אבל הלכה למעשה הם מעוררים אימה לא פחות מאשר האפסייד דאון. לצד הבדידות, הדיכאון וחוסר הביטחון, שכולם מתוארים בפירוט בעונה החולפת, "דברים מוזרים" משלימה עיסוק מקיף באתגרים אמיתיים - גם אם מדי פעם עטלפים אכזריים ודמגורגונים רעבים מפריעים באמצע.
לזכות העונה הנוכחית נרשמו גם כמה רגעי מוזיקה אייקוניים, בסדרה שממילא נהנתה מפסקול מושלם. על שילוב השיר של קייט בוש - רגע תרבות הפופ הגדול של השנה - נאמר כבר הכל, ואליה הצטרף בפינאלה כדובדבן שעל הקצפת סולו הגיטרה של אדי, ההופעה האחרונה - מאסטר אוף פאפטס של מטאליקה, בסצינה שעוד תחזיר את המטאל לאופנה. כמו כל אלמנט אחר בסדרה, היה לשירים האלו תפקיד עלילתי ותפקיד רגשי - המוזיקה ככלי נשק סודי וקסום, שמאפשר להתעלות מעל האיומים הגדולים ביותר.
ייתכן שמה שהפריע להרבה צופים בעונה הזאת הוא מעבר הפוקוס מחבורת הילדים לנערים הבוגרים יותר. זאת הייתה העונה של ננסי, סטיב, רובין, אדי ז"ל ובמידה פחותה ג'ונתן וארגייל - דמויות שאפשרו סקאלה חדשה של רגשות והתלבטויות. סוף דרכו של אדי, המארטיר של העונה הנוכחית, עצוב במיוחד, אלא שהוא לא הנפגע היחיד בקרב כוחותינו: סוף העונה מעמיד בסימן שאלה את גורלה של מקס, הדמות העמוקה והחריפה ביותר בחבורת הילדים, שמתנדנדת בין חיים למוות. עכשיו, כשתחושות האובדן קרובות מתמיד, זה גם השלב שבו נקרע הגבול המטאפורי בין האפסייד דאון לבין הוקינס האמיתית, הכאב המודחק עולה על פני השטח, והשלווה של הפרבר התמים נחשפת כגיהנום. ספק אם ניתן להשיב את הנעשה לאחור.