יש משהו קצת משונה בסדרה החדשה של כאן 11, "שעת אפס". היא מתארת מקרה נפיץ ורווי יצרים, מתרחשים בה אירועים הרי גורל, יש מערכות יחסים שהולכות ונבנות או הולכות ודועכות - ובכל זאת, אחרי שלושת הפרקים שנשלחו לביקורת, נדמה שכלום לא באמת מתקדם. ליתר דיוק, נדמה שאנחנו צופים בסדרה שמעל הכל היא פולמוס פוליטי, שיעור אזרחות שיצא משליטה - בדיוק מה שהסדרה היא בבסיסה.
בהשראת המקרה של המורה אדם ורטה והתלמידה ספיר סבח, "שעת אפס" מתארת כיצד ויכוח פוליטי בין המורה האהוב לאזרחות אמיר (דורון בן-דוד) והתלמידה הלעומתית ליאן (מיה לנדסמן), יוצא בהדרגה משליטה ומתפוצץ לכדי עימות חשוף מול כל המדינה. זה מתחיל כשהיא מביעה עמדה שדורשת לאסור כניסת ערבים לבריכת השחייה העירונית, ממשיך בהתבטאויות מצדו נגד צה"ל, וממשיך משם לעלבונות אישיים, סרטוני טיק טוק שמתפשטים כאש בשדה קוצים, הורים זועמים, איומים בפיטורים ועימותים פומביים שסוחפים את כל המדינה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
דקלה קידר, שכתבה את ששת פרקי הסדרה, והבמאי איתן צור ("החמישיה הקאמרית") מתארים את כל זה בצורה אמינה ומאופקת למדי, מין קונטרה לסערת הרוחות שבלב הסיפור וגיבוריו. בין היתר הם מאפשרים לצופים להבין את ההיסטוריה של הדמויות ואת הלך נפשן מתוך מה שמשתמע. אמיר מונחה על ידי טראומה אישית שהסדרה לא ממהרת לחשוף. ליאן גדלה עם אמא קשוחה ולמודת תלאות שמסרבת לעמוד לצדה. אסי (לב לייב לוין, "בלקספייס"), הנער שליאן דלוקה עליו ומצדד בה בקולניות בשיעור הנפיץ, וגם לאחר מכן, עושה זאת בשל חוויה אישית קשה.
זה לא שאין עניין בהתנצחויות פוליטיות על מסך הטלוויזיה, אחרת לא הייתה זכות קיום לכל כך הרבה תוכניות אקטואליה. אפשר למתוח קו לאחור מהוויכוחים של רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות" ומעצם נוכחותו של בועז ביסמוט ב"אולפן שישי", עד "פופוליטיקה" כבר בשנות התשעים. אם הקונספט הזה קיים כל כך הרבה זמן, הקהל הישראלי ללא ספק אוהב את זה. יותר מכך, התוכניות האלה משקפות משהו שכבר קיים במציאות המקומית. החל מדיונים סוערים בחיק המשפחה בארוחות שישי, דרך פרלמנטים של חברים שנפגשים בבתי קפה כדי להתווכח על הממשלה, ועד למפגינים אלימים מצד פוליטי אחד שתוקפים מפגינים מצד פוליטי יריב.
זו כנראה הבעיה העיקרית של "שעת אפס". אם יש לנו את זה מכל כך הרבה כיוונים ולאורך כל כך הרבה זמן, המחזה דרמטית נדרשת לספק משהו אחר, חדש, רענן, פוקח עיניים. הסדרה בעליל מבקשת להאניש את גיבוריה. בניגוד לדמויות שלה, לא נראה שיש לה עניין לנקוט עמדה, אלא לסייע לנו לראות את מה שהקרבות האלה נוטים להסתיר, את הסכנה שבקיצוניות כזו. באופן אירוני, לפחות על סמך חציה הראשון, "שעת אפס" נופלת בדיוק באותו פח.
את כל ההתפתחויות הדרמטיות בסדרה מלווה שוב ושוב הזמזום של הוויכוח המרכזי. קודם בכיתה, אחרי כן כשאמיר צריך להצדיק את עצמו מול המנהל, מאוחר יותר מול ההורים, ואז שוב אותו דיון שעולה בכיתה מול מורה אחר, ואז מגיעים טלפונים מכלי התקשורת שרוצים להפוך את צחצוח החרבות הזה לפומבי וכן הלאה. המאסיביות של הפולמוס מאפילה על כל דבר אחר. זה חלק מהפואנטה מן הסתם. גם שמה של הסדרה, מעבר למשמעות המובנת מאליו, מעלה על הדעת את הפצצה המתקתקת שמגדירה את ההתרחשות, תמיד נוכחת. אבל בסופו של דבר הסדרה עצמה נשאבת אל אותו עימות, מעמעמת בכך את שאר מעלותיה.
ולא חסרות לה מעלות, בראשן הליהוק והמשחק. בן-דוד, המוכר בעיקר מתפקידי כוחות ביטחון למיניהם ("פאודה", "מנאייכ"), מפגין כאן צד אחר ושונה בתכלית שקורא תיגר גם על התדמית שלו עצמו וגם על התדמית של מורים שמאלנים. המקרה של לנדסמן ("ילדות סכסכניות", "המפקדת") אמנם דורש הסתגלות לעובדה שהיא מגלמת תלמידת י"ב, אבל המשחק התמיד-מצוין וטבעי שלה עוזר לה לזרוח גם כשהיא מגלמת מישהי מאתגרת. לכך כמובן עוזרים גם קידר וצור, שמתארים את שני הנצים באמפתיה ואנושיות. בנוסף, העובדה שהעונה מונה רק שישה פרקים לא ארוכים (40 דקות ומטה) עוזרת גם היא, כי יש תחושה שהיא יודעת לאן היא מכוונת, חותרת לקראת קליימקס מסוים.
כך שהקו ש"שעת אפס" מנסה ללכת עליו לא פשוט, והיא לא פעם מתקשה לשאת את כובד המשקל של הדיון, אבל למרות ההסתייגויות, בשום שלב הסדרה לא משעממת. אולי בזכות היתרונות שלעיל, ובפרט התחושה שמשהו גדול הולך לקרות; ואולי כי כמו במקרים של עימותים פוליטיים משולהבים בטלוויזיה, גם במקרה הזה קשה להסיט את המבט.