מתי ניתן לקבוע מעל כל צל של ספק שאדם אשם בפשע? מחקר שפורסם בפברואר השנה מעלה כי בין 4 ל-6 אחוזים, אחד מתוך כ-20 אסירים בבתי הכלא בארצות הברית, שוהים שם מבלי שביצעו כל עבירה. בבריטניה המצב לא פחות גרוע: ב-2018 פורסם כי ההליכים של כמעט 50 חשודים באונס באותה שנה נפסקו בשל חוסר הוכחות מספקות של התביעה.
טלוויזיה בכלל ונטפליקס בפרט אוהבים לעסוק בהטלת ספק על מקרי פשע. ב"לעשות רוצח" הושם זרקור מתוקשר ביותר על כליאתו המחודשת של סטיבן אייברי, שכבר ישב לפני כן 18 שנים על לא עוול בכפו, לפני שהואשם שוב ברצח שלדעת רבים לא ביצע. ב-2017 שודר דוקו קצר ופחות מתוקשר, "לונג שוט", על החשוד ברצח חואן קטלאן שניצל במקרה מהאשמת שווא לאחר שהיה נוכח בטעות בצילומי הסדרה "תרגיע" בזמן רצח, וכמובן שאצלנו "צל של אמת" היא אחד הגורמים המניעים למשפטו המחודש של רומן זדורוב.
ספק באשמה מפרנס, כמובן, גם את התוכניות הבדיוניות, ולאחרונה הגיעה אחת נוספת לנטפליקס - "אתם לא מכירים אותי" (You Don't Know Me), סדרה בריטית בת ארבעה פרקים בלבד של ה-BBC, המבוססת על ספר מ-2017 של אימראם מחמוד. הירו (סמואל אדוואנמי) נאשם ברצח סוחר הסמים ג'מיל איסה (רוז'ה ז'אן אנסנגיומבה). הוא מפטר את עורך הדין שלו ממש לפני סיום המשפט ועובר לייצג את עצמו למען מטרה אחת: הזדמנות להשמיע בעצמו את גרסתו בנאום הסיכום.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
נקודת הפתיחה של הירו בלתי אפשרית. כל הממצאים מצביעים על כך שהוא אשם - הדם על ציפורניו, העובדה שמכוניתו צולמה במצלמת האבטחה ועוד שלל ראיות מפלילות שקושרות אותו לכאורה מעל צל של ספק כרוצח. אלא שכמובן, הסיפור שהוא מציג בפני המושבעים מייצר תמונה שונה ומבלבלת. אשת המפתח בתמונה הזאת היא קירה (סופי וויילד), אישה מסתורית שהירו התאהב בה, ושואבת אותו לעולם מתעתע ולא מוכר.
מצד אחד, ניתן לחשוב שסדרה בת ארבעה פרקים תהיה קצבית בלי שומנים יתרים. אחרי הכול, ענקיות הסטרימינג אוהבות בדרך כלל למתוח ולמרוח, ואילו כאן מוגש לנו מוצר שאמור להיות מרוכז יותר ממרכך כביסה לתינוקות. מצד שני, זו עדיין סדרה בריטית, והבריטים לא ידועים בקצביות יתרה. כך יוצא שהפרק הראשון נפתח לא רע, השני נמרח עד כדי מיותר, בשלישי מגיע קצת אקשן וברביעי אמורים להיסגר הקצוות רגע לפני ההתרה. דגש על "אמורים".
בגדול, הכוונה של הבמאי סרמד מסעוד היא להפוך את הצופה למושבע הנוסף ולשכנע אותו בחפותו של הירו. אדוואנמי עושה חלקית את העבודה שלו. מבחינת איכות המשחק והעומק הוא בסדר, מבחינת כמות הוויס-אובר, טכניקה שבימינו אמורה להיות שמורה לפתיחה ו/או לסוף של סדרות בלבד - פחות. גם הטיעונים שלו הם לא אחת אינפנטיליים ומזכירים את המשפט "אם החלטת לייצג את עצמך, בחרת עורך דין ממש גרוע". וויילד כקירה לא משכנעת. האניגמטיות שלה מסקרנת ברגעים הראשונים, אבל ככל שנחשפים אליה לא ממש מבינים למה הירו נלחם על אהבתה.
מי שכן מעורר חיבה הוא אנסנגיומבה בתפקיד ג'מיל. התרגלנו לכך שסוחרי סמים הם דמויות חד ממדיות שידועות באכזריותן, אבל האישיות של ג'מיל מורכבת יותר, ולי לפחות הוא הזכיר את חואן (מהרשלה עלי) ב"אור ירח". הוא משכיל, הוא סטודנט והוא לא תמיד בא מנקודת מוצא של עבריין. אפשר אפילו לומר שהעיניים הטובות שלו והתחינה שנשמעת לא אחת בקולו פוגעות באמינות הדמות שאמורה להיות חסרת מצפון, אבל הוא כל כך כובש שזה נסלח.
אם מסכמים את "אתם לא מכירים אותי", זו סדרה סבירה לצפייה ברובה. דברים קורים, יש התפתחויות, יש הסברים, יש קונפליקטים. היא לא חפה מבעיות, אבל היא לא רעה כל כך. הבעיה הגדולה שלה היא הסיום. לא ארחיב מחשש לספוילרים, רק אומר שאם יש טיעונים בעד צפייה, הסוף של הסדרה מספק את הטיעון המרכזי נגד. השורה התחתונה: תראו רק אם יש לכם הרבה זמן פנוי ואל תצפו לנסים.