וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סולן קאונטינג קרואוז: "להחרים את ישראל בגלל סכסוך של עשרות שנים זה ילדותי בעיניי"

11.7.2022 / 0:00

אדם דוריץ, הקול מאחורי להיט הענק "Mr. Jones" ויהודי שהתנדב פעם בקיבוץ ניר עוז, נרגש לשוב לכאן. לקראת ההופעה הראשונה של הלהקה בארץ הוא מספר על הקשיים בתחילת הדרך, הרגע שבו הודיעו לו שקורט קוביין מת, ולמה מעולם לא הייתה תקופה טובה יותר לאהוב בה מוזיקה

אדם דוריץ, סולן קאונטינג קרואוז. Mark Seliger,
"מתרגש מלהגיע עכשיו, אחרי שנים שלא רציתי. התגעגעתי". אדם דוריץ/Mark Seliger

מהפעם הראשונה שהאזנתי לו, כשיצא בספטמבר 1993, ועד היום, "August and Everything After", אלבום הבכורה של קאונטינג קרואוז, הוא אחד מהאלבומים האהובים עליי בכל הזמנים. הוא נמנה על רשימה מצומצמת של אלבומים שמלווים אותי צמוד מאז תחילת הניינטיז, אלבומים שאין שנה שבה אני לא חוזר אליהם, בין אם לגיחה קצרה ובין אם להתבוססות עמוקה ביכולות הריפוי שלו.

בשביל רבים, למוזיקה של אדם דוריץ וחבריו לא היו שום יכולות ריפוי, הם התייחסו אליה כפלסיבו, או יותר גרוע - כהומיאופתיה. שתי הסיבות המרכזיות היו הלהיט הכי גדול ונטחן של הלהקה, "Mr. Jones", והלוק המעט מגוחך של דוריץ, לבן עם רסטות מלאכותיות. רבים לא פחות - יותר מ-10 מיליון אנשים שקנו את הבכורה ועוד מיליונים שקנו את האלבומים שהגיעו בהמשך - נשבעו בשירים האלה, וסיבוב בתגובות לקליפים של הלהקה ביוטיוב מספר את הסיפור כולו. אנשים שהמוזיקה נגעה בהם עמוק ועד היום מעוררת בהם געגועים עזים, לא בטוח שהם אפילו יודעים למה הם מתגעגעים.

קאונטינג קרואוז הוקמה ב-1991 בסן פרנסיסקו על ידי דוריץ, יהודי מבית טוב ששר לפני זה בלהקות אחרות באזור, וחרשה את בתי הקפה והמועדונים הקטנים בעיר. כעבור שנתיים, אחרי שצברה מעריצים ובאז, ואחרי קרב בין חברות תקליטים, החמישייה הוחתמה בגפן, שחיפשה את הדבר הגדול הבא אחרי ההתפוצצות של נירוונה בפרט והרוק האלטרנטיבי בכלל. דוריץ, כבר בסוף שנות העשרים שלו, לא היה קורט קוביין, קאונטינג קרואוז לא היתה גראנג', ולא היה במוזיקה שלה שום דבר אלטרנטיבי - אבל ההימור הצליח הרבה מעל המשוער. בדצמבר 1993 "Mr. Jones" יצא כסינגל, MTV התחילה לשדר את הקליפ, ובינואר הלהקה, שעדיין לא באמת הבינה מה קורה איתה, הוזמנה להופיע ב"סאטרדיי נייט לייב" עם "ג'ונס" ועם ביצוע נפלא של "Round Here".

אחרי זה דיוויד לטרמן הרים להם גם הוא ומכאן הכל טס - "August and Everything After", שהפיק טי בון ברנט, נשף בעורפו של "Nevermind" במהירות שבה נמכר, הלהקה הפכה להיסטריה ודוריץ נאלץ להתמודד בעולם האמיתי עם משאלות הלב של מר ג'ונס ושלו עצמו באותו לילה בבר בניו אמסטרדם: להיות מפורסם, להיות בוב דילן, להביט בטלוויזיה ולראות את עצמך מסתכל עליך בחזרה, כי כשכולם אוהבים אותך אתה לעולם לא יכול להיות בודד.

דוריץ גילה שאתה בהחלט יכול להיות בודד, ושהתהילה היא לא בדיוק מה שהוא חשב. באפריל, בזמן ש"Mr. Jones" שרף את המצעדים, קוביין התאבד, מה שלא סייע לחרדות של דוריץ. במקביל, הוא ידע גם ליהנות מפירות ההצלחה, והפך לאדם היחיד המוכר למדע שיצא עם שתי שחקניות מ"חברים": גם קורטני קוקס וגם ג'ניפר אניסטון. שמו נקשר גם לנשים מפורסמות אחרות, אבל אף מערכת יחסים לא באמת החזיקה מעמד, וב-2008 הוא סיפר בריאיון שהוא סובל ההפרעה דיסוציאטיבית, שגורמת לאפיזודות ממושכות של נתק וניכור מהגוף ומהסביבה, הפרעה שהחריבה את כל מערכות היחסים שלו והותירה אותו לבד.

קאונטינג קרואוז. באדיבות RED LIGHT MANAGMENT,
הלהקה הפכה להיסטריה. קאונטינג קרואוז/באדיבות RED LIGHT MANAGMENT

בשירים היפהפיים של "August and Everything After" דוריץ התגלה כאחד מהמשוררים המוכשרים של שנות ה-90. הוא כתב על מריה שהגיעה מנאשוויל עם מזוודה ביד ואמרה שהיא רוצה לפגוש בחור שנראה כמו אלביס - מריה שכיכבה גם בשירים אחרים, ושהתגלתה כעבור הרבה מאד שנים כזמרת מריה מקי. וב-"Anna Begins" הוא שר על אנה, אוסטרלית שדוריץ ניהל איתה מערכת יחסים כשהיה ביוון ושברה את לבו.

ובלב האלבום יש טקסטים כמו אלה, שעטופים במוזיקה נפלאה ושזוכים שדוריץ ישיר אותם בקולו המיוחד: "יוצא מהדלת הקדמית כמו רוח רפאים לערפל, היכן שאיש לא שם לב לניגודיות של לבן על לבן" ("Round Here"); "השעה ארבע וחצי בבוקר ביום שלישי, זה לא יכול להיות הרבה יותר גרוע מזה. במיטות בחדרים קטנים, בבניינים באמצע החיים האלה, שהם לחלוטין חסרי משמעות, תעזרי לי להישאר ער, אני נופל" ("Perfect Blue Buildings"); "כל כך רציתי מישהו שהוא לא אני, שיבהה בי בחזרה, אבל את הלכת. רציתי לראות אותך הולכת אחורה, ולקבל את התחושה שאת באה הביתה, רציתי לראות אותך הולכת ממני, בלי התחושה שאת עוזבת אותי לבד" ("Time and Time Again"); והשיר שאני הכי אוהב באלבום, "Raining in Baltimore": "הקרקס נופל על ברכיו, הגג הגדול מתרסק. יורד גשם בבולטימור, 50 מייל מזרחה מכאן, איפה שאת אמורה להיות, אין אף אחד. אני צריך שיחת טלפון, אני צריך מעיל גשם, אני צריך אהבה גדולה, אני צריך שיחת טלפון. יש דברים שאני זוכר, יש דברים שאני שוכח, אני מתגעגע אלייך, אני מניח שאני צריך. 3,500 מייל מפה, מה היית משנה לו יכולת? אני צריך שיחת טלפון, אולי אני אקנה אוטו חדש, אני תמיד יכול לשמוע רכבת מותק, אם אני מקשיב מספיק חזק".

זהו דוריץ בשיאו הרגשני - שיא שהושווה בשיר "A Long December" באלבום הבא של הלהקה - "Recovering the Satellites", שהיה מחוספס יותר וכלל עוד קטעים נפלאים, שלא נעדרו גם מארבעת האלבומים הבאים של חומר מקורי שהוציאה הלהקה, הגם שאף אחד מהם לא נגע בשיאים היצירתיים של הבכורה. בשנה שעברה הגיע אי. פי. חדש עם ארבעה שירים, "Butter Miracle", שדוריץ כתב במהלך 2019 באנגליה, שם הוא שהה בחווה של חבר במשך חודשים ארוכים. השיר הפותח, "Tall Grass", מזכיר לרגעים את הימים ההם של תחילת הניינטיז.

דוריץ מגיע עם קאונטינג קרואוז להופעה באמפי רעננה ב-14 בספטמבר, ולקראתה ניהל איתי פגישת זום שבה התגלה כמרואיין פתוח וחשוף.

מוזיקה הייתה חלק משמעותי מההתבגרות שלך?

"להורים שלי היה אוסף תקליטים מעולה. אני זוכר שהקשבתי לג'פרסון אירפליין, ל-Fifth Dimension ודיאנה רוס. שתי הלהקות הראשונות שאהבתי היו הביטלס - להורים שלי היו הרבה תקליטים שלהם - והג'קסון 5, שגיליתי בעצמי. הם גם היו ההופעה הראשונה שהייתי בה. הם העיפו לי את הראש, הם היו כאלה קולים, והם היו ילדים ואני הייתי ילד. הייתי בן 6. אחרי זה, כטינאייג'ר, הייתי בלהקה וניגנו קאברים של הביטלס והסטונס וזפלין. היינו ילדים מבית הכנסת וניגנו בבר ובת מצוות של חברים".

יהדות הייתה משמעותית בחיים שלך אז?

"זה היה יותר בקטע חברתי. נסעתי לישראל בפעם הראשונה בגיל 15, טיילתי בכל המדינה. חייתי קצת בקיבוץ ניר עוז, עבדתי בקטיף תפוחים. אהבתי את זה מאוד. אחרי שסיימתי תיכון חזרתי לישראל, וביליתי את רוב הזמן בירושלים. הייתי אובססיבי לירושלים, הסתובבתי הרבה בעיר העתיקה, למדתי קצת בישיבה, נהייתי מאד דתי לרגע, ואז נבהלתי וברחתי בחזרה לארצות הברית".

והיית פה מאז?

"לא, לא חזרתי. כשאתה מבולבל מבחינה דתית, ישראל זו מדינה מאד מסובכת. אבל היא השפיעה עלי ואני חושב שהיא השפיעה על הכתיבה שלי".

קאונטינג קרואוז. באדיבות RED LIGHT MANAGMENT,
בקרוב ברעננה. קאונטינג קרואוז/באדיבות RED LIGHT MANAGMENT

בוא נדבר על אלבום הבכורה שלכם, שאני מכור לו ושלדעתי הוא אחת מהבכורות הכי טובות שנעשו.

"אני לא יודע לגבי זה. יש הרבה בכורות מעולות. אני בעיקר אוהב את השירים באלבום הזה, אבל זה לא האלבום האהוב עליי שלנו. אנחנו קצת עצורים שם. הוא קצת עשוי מדי בהשוואה לאלבומים אחרים שלנו. אני מקשיב לו וחושב שהייתי יכול להיות יותר טוב, בעיקר בשירה שלי. אני חושב שהשתפרתי בלשיר חלק מהשירים האלה. ואני יותר אוהב את האופי החשוף והגולמי יותר של כמה מהאלבומים האחרים שלנו, את הרגשות החשופים של 'Recovering the Satellites'' ו-'This Desert Life'".

בוא נחזור ל"אוגוסט".

"אני ממש גאה בו. יש בו דברים... כמו 'Round Here' - זה רגע נדיר בקריירה שלנו, הוא עשה אותנו. כשניגנו אותו ב'סאטרדיי נייט לייב' אנשים לא ראו דבר כזה הרבה זמן. רציתי הוא יפתח את האלבום ויהיה השיר הראשון שאנחנו שומעים. אני חושב שהוא מהמם. ו-'Perfect Blue Buildings'? מהמם. Sullivan Street'. גם 'Time and Time Again'. אני אוהב איך שזה יצא בסוף".

אתה זוכר מי היית אז? את הגרסה של עצמך כשכתבת את השירים האלה?

"בהחלט. מפוחד. זו הייתה תקופה מאד חסרת ודאות בחיים שלי. ניגנתי בשלוש להקות. היינו מתאמנים כל לילה. והיו חיי לילה מדהימים בסן פרנסיסקו אז, התכנסנו שם אנשים שהיו שונים מהאנשים שהיו איתם בתיכון, סוג של פליטים, ועשינו מוזיקה ביחד. לא היה לנו מקום אחר להיות בו. וזה היה גם מפחיד וגם מרגש. לא התגליתי בגיל 21, גילו אותי בגיל 28, האלבום הראשון יצא כשהייתי בן 29. תהיתי האם אני אבלה את שארית חיי כשאני נאבק ככה".

הבנות ששרת להן ועליהן בשירים, שחקקת אותן בנצח, אתה בקשר עם חלקן?

"כן. לא הייתי בקשרים שבהם לא אהבנו אחד את השנייה אחרי שהם נגמרו. אבל עברו 30 שנה. אני שר על אליזבת בשיר 'Goodnight Elizabeth' - פגשתי אותה לאחרונה לפני 10 שנים, היא הביאה את המשפחה שלה להופעה, והתכתבנו קצת אחרי זה. מי שאני כנראה הכי קרוב אליה זו אנה, והיא גרה הכי רחוק, בסידני, אוסטרליה. אני כל כך אוהב להגיע לשם כי אני יכול לפגוש אותה. ואנה וחברה שלי קרובות במיוחד. אנה מדהימה ובכל פעם שאני לידה אני נזכר בדיוק למה הייתי כל כך משוגע עליה אז".

זה שיר מדהים.

"זה שיר מעולה, והוא חשוב לי, כי עם הבעיות שאני שר עליהן בשיר אני מתמודד כל החיים שלי".

בשיר נפלא מהאלבום האחרון שלכם יש את השורה מדהימה 'Did I ever say the way your breath takes mine away?'. כתבת אותה על בת זוגך הנוכחית?

"כן. השורה הזו גמרה אותה, אגב. מאוד אפקטיבית במובן הזה".

קורט קוביין. GettyImages
"אדם מתוק במיוחד". קורט קוביין/GettyImages

פרצתם כמה שנים אחרי מהפכת הגראנג', ולא הייתם בדיוק אינדי. תמקם אתכם אל מול הלהקות של סיאטל.

"כן היינו להקת אינדי, היינו להקת רדיו קולג'ים. ואותו אדם החתים את קורט קוביין ואותי. היינו כמו אחים קטנים והוא היה אדם מתוק במיוחד. ולא התייחסתי לזה כסצינות, אבל כן השוויתי את עצמי לקורט וכן השוויתי אותנו לנירוונה. הם היו משהו לשאוף אליו. ראיתי את ההופעה הראשונה שלהם של 'In Utero', ואני לעולם לא אשכח אותה. אפילו לא היה לי אלבום בחוץ עדיין. הבעיה שלי עם סצינות היא שיש מישהו אחד שהוא מעולה, ואז מלא אחרים שמתלבשים כמוהו. מבחינתי נירוונה היא אחת הלהקות הכי גדולות שאי פעם יהיו. אנחנו לא היינו מהפכניים כמו נירוונה, אבל הוצאנו כמה אלבומים ממש טובים. אני רציתי להיות טוב כמו קורט, והוא היה איש מבריק ואני חושב שהיו לנו בעיות דומות".

אתה זוכר את היום שבו הוא התאבד?

"בבירור. אני חושב שהייתי האדם הראשון באירופה שידע. היינו בסיבוב ההופעות האירופאי הראשון שלנו, בדיוק הגענו לפריז וחיכינו בלובי של המלון. והייתי עצבני כי מגזין 'רולינג סטון' הגיעו לראיין אותי לכתבת השער, וחשתי לא בנוח לגבי להיות על השער. חשבתי שזה יחשוף אותי מדי. ואז פתאום הייתה כריזה שיש לי שיחת טלפון והלכתי לענות, וזה היה האיש שלי בחברת התקליטים שהודיע לי שמצאו את הגופה של קורט. וזה מישהו שאני מכיר שהיו לו בעיות עם ענייני התהילה, ובצד השני של הלובי אני רואה את האנשים מ'רולינג סטון' ומרגיש 'שיט'. אני זוכר את הבוקר ההוא בבירור".

עוד בוואלה!

קורט קוביין - גיבור הרוקנרול האחרון

לכתבה המלאה

דיברת בעבר על ההתמודדות שלך עם אתגרים נפשיים. איך אתה היום?

"יש לי הפרעה דיסוציאטיבית, זה אומר שקשה לי לתקשר עם העולם, אתה מסתכל עליו ממרחק, וזה יכול לעורר חרדות. להרגיש שאתה חווה את העולם כמו סרט ולא באמת להיות בו. כתוצאה מהמרחק הזה הייתה לי אי נוחות גדולה עם אנשים, בעיקר עם זרים. הייתי מאוד ביישן. ואז כל העולם שעט לעברי וזה היה מאד קשה. המזל שלי הוא שהחוויות שלי עם סמים התחילו מאד מוקדם והסתיימו מאד מוקדם. כל סם שנגעתי בו זרק אותי לפלאשבק של טריפ, והפסקתי כבר בגיל 21. אז כשהגיעה התהילה כבר לא עשיתי סמים ואני בר-מזל. לא יכולתי להתמודד עם הכול ועם ההפרעה אם גם הייתי על סמים".

אתה מעורב ברשתות החברתיות. במהלך המגיפה חשבון האינסטגרם שלך הוקדש לבישולים, כולל מתכון בלתי נשכח למקושקשת.

"אני מת על זה. יש לנו עוד צדדים חוץ ממה שמראים בתקשורת. אנחנו מורכבים. אני זוכר שעברתי ללוס אנג'לס אחרי 'אוגוסט', 1995, כותב את השירים של האלבום הבא, וגיליתי שיש את הפורומים ב-AOL שאנשים שם מדברים עלינו ושואלים שאלות והתחלתי להשתתף. הייתי צריך לשכנע אנשים שזה אני. וזה היה שנים לפני הרשתות החברתיות. אני אוהב ריאיונות טובים אבל זה תמיד דרך הפילטר של מישהו אחר, ואם אפשר לדבר עם האנשים ישירות זה נהדר. אז אני תמיד הייתי בעד הרשתות. ברור שיש שם צדדים רעים, בעיקר בשביל צעירים, בעיקר צעירות, אבל בשביל מישהו בלהקה זה הדבר הכי טוב בעולם".

למה אתה מקשיב בימים אלה?

"לפי דעתי הלהקה הכי טובה בעולם היום היא Gang of Youths, להקה אוסטרלית שגרה בלונדון. האלבומים שלהם טובים יותר מכל מה שמישהו אחר עושה בתקופה האחרונה, וההופעה שלהם העיפה לי את הראש. יש כל כך הרבה מוזיקה חדשה מצוינת, בעיקר של נשים, שהן כותבות מעולות: מרגרט גלספי, ג'וליאן בייקר, פרנסס קווינלן מלהקת Hop Along, כמובן Soccer Mommy ו-Girlhouse. תעשיית המוזיקה היא מאוד שוביניסטית, והיכולת לעשות היום מוזיקה בזול בלי שיחתימו אותך בחברת תקליטים מנטרלת את מוטיב האפליה ונותנת מקום להרבה נשים שאולי לא היינו שומעים אחרת. מעולם לא הייתה תקופה יותר טובה להיות בה אוהב מוזיקה, יש כל כך הרבה".

כשאני מקשיב לאלבומים הראשונים שלכם, אני גם מרגיש שהם עושים לי טריגר בכל מה שקשור לגיל ולשנים שחולפות. יש לך עניין עם הגיל? אתה בן 57.

"אין שום דבר שאני יכול לעשות לגבי זה. זה מלווה בכאבים פיזיים שונים. אבל אני זמר יותר טוב היום, למרות שאיבדתי קצת מהגבוהים. אני חושב שהעברתי הרבה מהחיים שלי לא מאושר, בודד, ועשיתי שינוי גדול בחמש השנים האחרונות בשביל לא להיות בודד. זה שיפור ענק. אבל הגיל זה עניין. ההורים שלי זקנים. הם עדיין כאן אבל הם בני 80 וזה מפחיד אותי. יש גם דברים שמספקים: הלהקה ביחד כבר 30 שנה. זה לא דבר שקורה. היינו אמורים להתפרק מזמן. היה לנו שיר במקום ראשון באמריקה השנה. יש אלפי אנשים בכל הופעה שלנו. הייתי רוצה יותר, אבל זה מטורף להתלונן. אבל גיל, כן... בראש שלי אני עדיין מנסה לתקן דברים שלא היו בסדר בגיל 16. עוד לא לגמרי הצלחתי".

אני חייב לשאול את השאלה הבנאלית לגבי ההגעה לישראל, איפה אתה ממוקם בין רוג'ר ווטרס לניק קייב.

"ניק קייב ורדיוהד היו נכון? תראה, אני יהודי. ואנשים מוצאים דרכים לא לאהוב יהודים. אנטישמיות היא לא משהו מדומיין. לשבת פה ולקבור את ישראל בגלל סכסוך של עשרות שנים זה ילדותי בעיניי. ומצד שני גם לקבור את הפלסטינים. השאלה אם יש רצון להפסיק לריב ולמצוא פתרון. לא ארד על אף אחד מהצדדים, זה טיפשי. אני מתרגש מלהגיע עכשיו, אחרי שנים שלא רציתי. התגעגעתי".

אני רק מבקש שתנגנו פה את "Anna Begins" ו-"A Long December".

"אני לא יכול להבטיח, אבל תשלח לי מייל לפני ותזכיר לי".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    9
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully