כולם יכולים להירגע, משה נכנס לבית.
אחרי וידאו שבו קאזם ניסה לוודא שהוא לא נכנס לבית בגלל ששרין יכולה לקחת מיליון אלא כי הוא באמת רוצה אותה, ולא הגיע למסקנה הרצויה - שרין מחליטה שהיא רוצה שמשה ייכנס כדייר. יפה מצד "האח הגדול" שעשו מחווה ל"חתונמי", והכי מצחיק אם יסתבר שהשידוך הזה יותר מוצלח מהרבה שידוכים שאי פעם עשו בתוכנית ההיא.
שלא תבינו לא נכון, אני לא אני חושבת שמשה הוא איזה פרס גדול, ולפי הנפנופים הנלהבים שלו למצלמות והנשיקות שהרעיף על הקהל נראה שלא ירחק היום שבו שרין תצטער על זה, אבל ללא ספק עדיף שהוא ייכנס לבית מאשר ששרין תמשיך לחכות ששחף יקנא לה. קצת כואב הלב לראות את שרין מתחננת בפני שחף שיילחם עליה כשכל כך ברור שהוא לא שם, לא משנה כמה ישכב לידה במיטה ויקרא לזה דייט. אז שרין אמנם החליפה טריפה בנבלה, אבל במקרה הזה כל הסחת דעת היא מבורכת.
אזעקה הכריזה על תחילתה של משימה שלוותה בהודעה בכריזת האח, לכל דייר 60 שניות לקחת פריט משמעותי אחד ולצאת אל החצר. שמעתי את בר זועקת את המילה "טבק!", עוד מישהו צועק "מצית?!", ואת מרינה שואלת "מה זה פריט?".
הדיירים התבקשו לבחור בני זוג, ומעכשיו, במשך יומיים, ישנו בחוץ וישחקו במשחקי ילדות, כשהזוג המנצח בכל סיבוב יזכה למכתב מהבית. ריוואה נקמה את נקמת הילדים שתמיד נבחרים אחרונים למשחקים ויצאה הזוכה הגדולה של המשחק כשקיבלה את המכתב שלה בלי שתצטרך להתאמץ, ומאותו הרגע זה רק הלך והתדרדר.
המשחק הראשון היה "הנחש בא", כשברקע הקלטה של ילד מקריפ מכריז על הנחש. לדיאן היה קריטי לנצח את המשחק הראשון ולקבל מכתב, ולצורך כך היא לא רק קפצה מעל הנחש כנשוכת נחש גדול יותר, אלא גם הפגינה עוד צד באישיותה שאינו, איך לומר, אצילי במיוחד. "נגעתם!" היא צועקת מדי פעם כדי לפסול זוגות אחרים, "אני ראיתי!". זה עזר, היא ניצחה, ואני רוצה לדבר רגע על הפער שבין ה"לא אכפת לי מכלום" שדיאן מוכרת לעולם, לבין ההיסטריה הטוטאלית למראה כתב ידה של אמה, כאילו ראתה הירוגליף מצרי נדיר. מה למען השם קורה שם?
הזוג מקריא את מכתביו. נתנאל שוב נזכר שהוא מאומץ, אבל שוכח שהוא בן 34, מה שקורה בכל פעם כשהוא רעבי או עצובי, וגם דיאן בוכה. חבל שנתנאל, במקום לסתום ולתת לה ליהנות מהרגע שלה, הופך את זה למומנט שקשור בו, ומתלונן על כך שנשמע לו מבין השורות שאמא של דיאן לא אוהבת אותו. עכשיו, אני בטוחה שהוא צודק, אבל זה לא הזמן לפתוח את זה, מה גם שאמא שלו עוד פחות אוהבת את דיאן. במכתב שלו היה אפילו מסר מוצפן - אחרי "יפה לך להיות מאוהב", כתבה אמו "אבל גם האינדיבידואל חשוב למישהו כמוך" - כלומר: תברח.
נתנאל עושה את הטעות הקבועה שלו, ושוכח שגם דיאן, למרות כל משחקי ה"אני חזקה" שלה, מחפשת בדיוק כמו כולם מקום לשים בו את הראש מדי פעם. נתנאל המתסכל פשוט לא מסוגל לתת את זה, כי הוא כל כך עסוק במכאובים של עצמו שאין שם מקום לרגשות של אף אחד אחר. מאוד הבנתי למה היא לא מסוגלת להסתכל עליו, למרות התחנונים שלו לסליחה, במשך כמה שעות טובות.
במשחק הכיסאות המוזיקליים מנצחים אופק וטליה, שבגלגול החדש שלהם עלו קומה ומנהלים שיחות פלירטוט למתקדמים, בהן אנחנו מגלים שטליה לא מרגישה את גילו הצעיר של אופק, אבל הוא לעומת זאת מרגיש את גילה המופלג 29, ואוהב מבוגרות. מבוגרות! בשלב הזה אני קולטת שזה פרק שכולו ג'יזדורים וזה מתחיל לעלות על העצבים. זה דבר אחד לראות את ריוואה בוכה בגלל הקונפליקט האיום שהיא חיה בו, ודבר אחר לראות את טליה בוכה כי אמא כתבה לה שהרוחניות שלה נותנת לה כוחות. ואם אשמע עוד פעם על ילדותו העשוקה של אופק, אני אקשור אותו לעמוד בעצמי. שרין ולירון מנצחות במשימת המומיה, וגם זה לא מעניין במיוחד, אבל שרין מודה לאח הגדול שאמא שלה גילתה אותה מחדש והבטיחה לה חיבוק, שזה מכמיר לב.
מדהים אותי כל פעם מחדש שבסופו של דבר כל מה שכל הדיירים רוצים לשמוע מאהוביהם הוא אישור פשוט - כמיהה לרגע אחד של אהבה שאינה תלויה בדבר. בגלל זה כל הטירלולים, כל התהליכים, וכל האהבות הנכזבות. הדבר האחד שכולנו מחפשים בכל מחווה או חוויה רגשית, הוא להרגיש לרגע שמישהו אוהב אותנו כמו שאמא אהבה בגיל יומיים. אחרי התחושה המעורפלת הזאת אנחנו רודפים ללא הרף, ואת זה לעולם לא נקבל מבחוץ. האדם היחיד שיכול לאהוב אותנו ככה ללא תנאי, הוא אנחנו עצמנו, ואנחנו מחפשים את זה בכל המקומות הלא נכונים.
אחרי ברכת הכהנים של טליה אפילו שחף, תקוותי האדישה היחידה, גם בוכה, ובמקום שמישהו יביא לו כאפה, כולם משבחים אותו על הפתיחות הרגשית. או מיי גאד, איזה סבל זה לצפייה. עכשיו גם דינה בוכה, אבל לפחות היא לא בוכה על עצמה אלא על קאזם. אם כבר מדברים, רציתי לשאול - דינה שומרת נגיעה, נכון? נדמה לי שאני זוכרת אותה מסרבת ללחוץ ידיים לגברים שנכנסו לבית ורצו לתומם לברכה לשלום. מצד שני, תקנו אותי אם אני טועה, אבל קאזם הוא גבר, והיא נוגעת בו כל הזמן. באיזה קטע? אולי החוקים שונים כשגבר הוא גיי? או שזה בכלל קשור לזה שהוא ערבי ולכן נחשב גוי של שבת? חייבת רב שיפתור לי את זה.
במשחק האחרון, גוגואים בין שלושת הזוגות המנצחים, מנצחים שוב דיאן ונתנאל, והפעם הם מופרדים וצריכים להחליט בין תקציב מותרות של 5000 שקל לבין שני מכתבים מהבית לבחירתם. הקאץ' - אם הם לא יחליטו החלטה זהה - לא יקבלו כלום. תודה לאל הם מחליטים את אותה ההחלטה, דיאן כי היא רוצה, ונתנאל כי הוא מהמר על מה שדיאן רוצה, ונותנים מכתבים לקאזם ולמרינה.
מרינה כרגיל מופתעת מזה שעדיייייי זוכרת אותה, ולפחות המכתב לא הגיע לה באמצע שהיא מחרבנת, כמו המסוק שהגיע שנייה לפני ואמר בדיוק את מה שהיה כתוב במכתב. ובזה אסיים לחשוב על מרינה, כי מרינה היא אחת הדמויות הפחות מעניינות שהיו אי פעם ב"האח הגדול", עם כל הכבוד לסמיון, ופשוט לא אכפת לי ממערכת היחסים שלה עם עדי. בטח שלא כל עוד בר בוכה בצד במשך כל המשחק, משוועת למסר מהבית ועדכונים על הילד שלה - ללא ספק היא זו שהייתה צריכה לקבל את המכתב במקום מרינה.
תודה לאל על קאזם, שההתרגשות שלו מהמכתב שקיבל מאמא שלו היתה היחידה שהצדיקה התמוטטות ולא גרמה לי להתעצבן. ברגע שקיבל את המכתב וקרא ממנו משפט הוא כבר היה גמור על הברכיים, בוכה בכי של לב שבור, אבל על אמת. מסתבר שכשנכנס לבית, תהה אם משפחתו תנתק איתו את הקשר שוב, והרגיש הקלה עצומה לגלות שהם עדיין איתו, כולל אבא שלו ואחותו. לשמחתי הוא לא שמע את מכתב ההתנערות האכזרי שפרסמה משפחתו שבוע אחרי שנכנס לבית, ואני מקווה שאיכשהו גם לעולם לא ישמע, כי לב שבור לא מגן עלינו משברון לב נוסף. פרדוקסלית, לזה אין סוף - שרשרת השברונות יכולה להימשך לנצח.
מלבד זאת, הפרק היה משמים. אחת לכמה דקות הבטתי בתקרה והתחננתי לאלוהי הרחמים העצמיים שיחמול עלי ויציל אותי מזה. עם כל הכבוד לעם ישראל חובב הדרמות - לשנאה שלי לריבים על אוכל וסיגריות יש שני מתחרים בולטים: אחד מהם הוא משימות התעללות באמצעות פיטום או אכילת דברים מגעילים, והשני הוא הפרקים האלה במהלך העונה שבהם כולם בוכים, אבל לא באמת, אלא בכפייה.
היה לכם כלב פעם? מכירים את זה שאחת לכמה זמן צריך ללכת איתו לווטרינר כדי שהלז יעביר אותו מה שמכונה "ריקון בלוטה אנאלית"? אז כזה. מצד אחד הרגשתי כמו הבעלים של הכלב שעומד על שולחן מתכת כשאיש זר לוחץ לו על הבלוטות כדי שיצא מהן משהו, סותם את האף ומחכה שזה ייגמר, ומצד שני הרגשתי כאובה ומושפלת כמו הכלב עצמו, כי עם כמה שאני לא מצפה לתחכום מהדיירים, מעורכי התוכן דווקא יש לי ציפיות.