מקובל לזלזל בחגיגות פרידה מעיתונאים על גבי המסך או על גלי האתר, כחלק מהבוז הכללי לחשיבות העצמית המנופחת של עיתונאים בעידן הטוויטר ובכלל. זה לא מנותק מהמציאות.
ובכל זאת, סוף השבוע האחרון, שבו רבים מצאו את עצמם אבלים על לכתו של מבקר הקולנוע הוותיק אורי קליין, המחיש עד כמה נוכחים לפעמים עיתונאים ותיקים בחיינו. אפשר לא להסכים, אפשר אפילו לשנוא, אבל יש דמויות שברבות השנים גם הריב איתם הופך לטקס, והם עצמם הופכים למראה קולקטיבית שמלווה שבוע-שבוע את ההתפתחויות בארץ עמוסת האירועים הזאת. זה אומר משהו.
חשבתי על כך הרבה בתוכנית האחרונה של "פגוש את העיתונות", שבה נפרדה רינה מצליח, שתיבדל להבדיל לחיים ארוכים, מהתוכנית שזוהתה עמה לחלוטין בתשע השנים האחרונות. מצליח הוותיקה והנחושה, הששה אלי קרב מול כל מרואיין, היא אחת המעצבות העיקריות של התקשורת הפוליטית בישראל בעשור האחרון, לטוב ולרע. יש לה זכויות רבות וקריירה מפוארת. מאידך, היא גם דמות שמעוררת אמוציות, אדם שמרתיח ימנים ושמאלנים כאחד על בסיס קבוע. גם הריב איתה הפך לסוג של טקס. בחברה שאדישה לכל כך הרבה דברים, חייבים גם להעריך עיתונאי שמצליח מדי שבוע לעורר כאלה תחושות בכל כך הרבה אנשים, וטוב שיש רגע שמאפשר לעשות את זה.
אפילו שהיא צפויה להישאר על המסך במהדורות ובשאר תוכניות האקטואליה, "פגוש" הייתה הממלכה שלה למשך כמעט עשור, ולכן זה אירוע דרמטי. לכן, גם אם זו לא פרישה מוחלטת ואין שום צורך בהספדים - הפרידה של המגישה מהתוכנית היא בהחלט הזדמנות טובה להביע הערכה ולהוקיר תודה. הפסטיבל - כולל שלל הברכות מקולגות ופוליטיקאים, אורחים שמביאים פרחים, סרטוני ברכה וכמובן נאום סיכום - מוצדק לחלוטין, גם אם אפשר היה לחסוך מאיתנו כמה רגעים מביכים.
כשעיתונאי ותיק נפרד מתוכנית נהוג לדמיין סוף של עידן מכובד שלא ישוב עוד, אבל אחרי כל המחמאות, האמת שחייבת להיאמר היא שהמורשת שמשאירה אחריה "פגוש את העיתונות" בנקודת הזמן הזאת רחוקה מזה, וניכר מה עשו לה חמש מערכות בחירות בשלוש שנים: זאת מורשת של טלוויזיה גרועה, צעקנית, שעסוקה ברכילות פוליטית, שאלות רטוריות על אחוז החסימה, מי יישב עם מי ומסרי קמפיין ולרלורים של יועצים אסטרטגיים, לצד דיונים שטחיים להפליא על דברים בעלי ערך. היא מתגמלת פרובוקטורים ומשרתת את הרעש הכללי. פעם זאת הייתה ספינת דגל תקשורתית, אבל היום זאת עוד פלטפורמת פאנלים, שחלקים ניכרים ממשדרי האקטואליה נראים בדיוק כמוה.
תוכנית הפרידה של מצליח המחישה זאת שוב ושוב: למשל בפאנל הח"כיות על מעמד האישה בפוליטיקה - נושא בהחלט חשוב - שגלש במהירות מדהימה לצעקות וקרבות הקואליציה-אופוזיציה הרגילים, בלי שום יכולת של הצופה להקשיב ולעקוב אחרי הנאמר; או למשל בריאיון עם ח"כ אביר קארה, שנדרש להשיב שוב ושוב האם מפלגתו הישנה-חדשה תשלים קואליציה לגוש נתניהו. קארה התרעם על כך שמדברים על ספקולציה במקום לדבר על אידיאולוגיה. ההתפתלות וההתחמקות שלו ממענה היו מביכות, אבל בשורה התחתונה הוא צודק: "פגוש" היא תוכנית צינית שמראש אינה מאמינה בקיומם של אידיאולוגיה או נושאים מהותיים מלבד מי יישב עם מי ובאיזה קונסטלציה, ולכן ממילא כל היתר לא מעניין אותה. בשלב זה של הסחרחורת הפוליטית, ברור עד כמה השיחות האלה ריקות מתוכן ופגות תוקף. אפשר להגיע ליותר מזה.
כדמות טלוויזיונית, מצליח היא כל כך הרבה יותר מזה. היא פרשנית חדה, נוקבת ולפעמים גם מצחיקה. היא נכס עצום לחדשות 12, והניסיון שלה בוהק מעל לחוסר הבשלות שמאפיין לפעמים כתבים פוליטיים צעירים. בחגיגה שלה אתמול היו גם לא מעט רגעים שמחים. כל משתתפי התוכנית האחרונה ניצלו את ההזדמנות לברך את מצליח, חלקם אף הביאו פרחים, אחד גם הקריא שיר. אפשר לנחש שההערכה למגישה היא הדבר היחיד אי פעם שהסכימו עליו כל משתתפי "פגוש את העיתונות" בתוכנית נתונה. גם זאת סוג של כותרת.