הספר "הארי פוטר ואבן החכמים", הראשון בסדרת הספרים שכבשה את העולם, יצא לאור לראשונה לפני 25 שנה באנגליה. כשהספר הגיע לארה"ב שינו אנשי ההוצאה המקומית את שם הספר ל"הארי פוטר ואבן המכשפים", כנראה מחשש שהקהל האמריקני הצעיר ייבהל מהשם המקורי. מצחיק להיזכר בזה רבע מאה אחרי, כשהסופרת ג'יי קיי רולינג הפכה למיליארדרית הראשונה בהיסטוריה של עולם הספרות.
רולינג עולה לכותרות בשנים האחרונות בעיקר מסיבות שלילות. תרבות ה-Woke האמריקנית שמה אותה על הכוונת בצורה חריגה. מעט מאוד אנשי ציבור מושחתים או עבריינים מורשעים זכו לכזה גל של בוז ושנאה כמו שמנסים פעילים ליברלים בפני עצמם לעורר נגד רולינג, שבסופו של דבר חטאה הגדול הוא הבעת דעה שונה (גם אם לא נכונה). דוגמה עכשווית לטרלול הופיעה כשליגת הקווידיץ' הבינלאומית (כן, יש דבר כזה) החליטה לשנות את שם המשחק ל"קוואדבול", כדי להתרחק משמה של האישה שהמציאה את המשחק.
אלא שלא משנה כמה מאמרים ייכתבו נגד רולינג, ואפילו כמה ביקורות מאוחרות ינסו לחטט ולחפש בעיות בספרי הארי פוטר - הכוח הספרותי הנדיר שעולה מתוך שבעת ספרי הסדרה ממשיך למשוך אליו קוראים צעירים חדשים ברחבי העולם מדי יום. כעת, גם בתזמורת הפילהרמונית הישראלית החליטו לסחוט עוד קצת מהלימון של רולינג, ולהוציא ממנו אחלה לימונדה. היכל התרבות התמלא אמש פעמיים באלפי צופים מכל הגילאים, שהגיעו לצפות בהקרנת הסרט הראשון בסדרה בליווי תזמורתי מלא לפסקול של ג'ון וויליאמס.
למען הסר ספק, זו לא הפרטיטורה הכי מורכבת או מרגשת של ג'ון ווליאמס. זה אפילו לא בטופ 10 של הפסקולים שכתב. אם אניו מוריקונה הוא המוצרט של עולם הקולנוע, אז וויליאמס הוא לכל הפחות הבטהובן. הפילהרמונית הייתה יכולה בקלות לבחור סרט עם פסקול יותר מרגש של וויליאמס (כן, E.T, אני מסתכל עליך) אבל לא יכלה לבחור סרט עם קהל מעריצים יותר נלהב.
בשעה 11 בבוקר אי אפשר היה למצוא כיסא פנוי בהיכל התרבות, שיצא מגדרו בכל פעם שדמות חדשה הוצגה על המסך. הדמויות "הרעות" כמו מאלפוי קיבלו קריאות בוז צורמות, בזמן שהרמיוני גריינג'ר זכתה למחיאות כפיים סוערות מעצם היותה. חלק מהצופים ביציע הגיעו עם מגבעות של מכשפים, חלק עם חליפות של בית הספר הוגוורטס, חלק עם צעיפים של בית גריפנדור. זו הייתה חגיגה צבעונית של אנשים שפשוט באו ליהנות, והתזמורת המכובדת ביותר בישראל פשוט הצטרפה לחגיגה.
בדרך כלל הקהל לא "מפריע" כל כך הרבה במהלך ביצוע של הפילהרמונית, אבל הפעם ההפרעות האלה ממש זכו לעידוד מצד המנצח הבריטי, טימותי הנטי, שפתח את הקונצרט בנאום מקסים בעברית, למרות שהוא לא יודע מילה מהשפה. ייתכן שהוא השתמש בדג בבל? אה, אופס, זה בכלל מספר קסום אחר. בכל מקרה, ההפרעות הקולניות מהקהל לא באמת פגמו ביצירה המוזיקלית, אלא אפילו הוסיפו שכבה של קסם לקונצרט המיוחד ממילא.
הסרט הראשון של הסדרה, בבימויו של כריס קולומבוס הוא אפילו לא הסרט הכי טוב בסדרה (הטוב ביותר הוא "האסיר מאזקבאן" של אלפונסו קוארון, בלי ויכוחים בבקשה). ובכל זאת, משהו בקסם הטהור של ההיכרות הראשונית עם דמותו של הארי פוטר על המסך הגדול, יחד עם הצלילים הטהורים של הפילהרמונית, הצליח לעורר באלפים ביציעים התרגשות טהורה. אפילו העובדה שבמשך כחצי שעה של ההקרנה המסך היה מטושטש לחלוטין ובלתי ניתן לצפייה לא הפריעה לקהל להיסחף עם הקסם.
כיף לראות את הפילהרמונית בביצוע קצת מחוץ לקופסה, מול קהל צעיר ומרוגש. בסוף הקונצרט היו לא מעט עיניים נוצצות בקהל, זאת למרות שלא היה מי שלא הכיר את היצירה, הסיפור או הסרט. ככה זה כשדברים יפים נפגשים יחד. מי יודע, אולי מתוך הקהל הזה יצמחו עוד כמה מנויים עתידיים לסדרה הקלאסית של התזמורת. לעומת הכשפים הדמיוניים שבראה רולינג, את הקסם של המוזיקה אפשר לחוות באמת.