בנקודת הזמן הנוכחית, על רקע ההתפכחות של נטפליקס ומשקיעיה מהחזון הלא ריאלי שציירה במשך כעשור, "סנדמן" נראה כמו אחד מהשרידים האחרונים לתקופה שספק אם תחזור: היכולת של ענקית הסטרימינג לשלם כמעט כל סכום עבור הזכויות של כל קניין רוחני אטרקטיבי. ואם אלה אכן ימי ה"פאק יו מאני" האחרונים, "סנדמן" הוא סוג של סמל למעט שנטפליקס עשתה עם הכסף הזה. כן, בדרך היו גם הצלחות כמו "המכשף", אבל מרבית הניסיונות נגמרו עם יצירות יקרות, בינוניות ונשכחות. סדרות שהמעטפת שלהן אולי נוצצת, אבל הפנים חלול ומוזנח, כאילו כל מה שחשוב הוא רק שלחצנו פליי ונספרנו כצופים.
"סנדמן" היא יצירה שמפלרטטת עם עיבודים שונים כבר שלושה עשורים לפחות. סדרת חוברות הקומיקס האפלה מאת ניל גיימן נחשבת לקלאסיקה מודרנית, אבל המעבר שלה מהדף אל המסך היה רווי בקשיים. חלקם טכניים, אבל אחרים נגעו למורכבות הסיפורית. לא רק ש"סנדמן" מתרחשת בחלקה בממד מקביל ומתכתבת עם אחת האהבות הגדולות של גיימן (מיתולוגיה וסיפורי אלים), היא גם כוללת מספר גדול של דמויות מהקאנון של DC - ביניהן באטמן, גרין לנטרן והדחליל, וגם אלים, שדים ואפילו קין והבל. בפורמט גרפי השילובים האלה גמישים ומקובלים, בוודאי כשהם מחולקים למארזים שונים של חברות. הבעיה מתחילה כשצריך לעשות בכל אלה סדר ואחידות לטובת סיפור טלוויזיוני, והיא רודפת את "סנדמן" לכל אורכה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
עלילת העונה הראשונה - שכולה נשלחה מראש לשם הביקורת - היא למעשה חיבור גס של שני כרכים (או מארזים): "אקדמות ונעימות ליליות" ו"בית הבובות". הראשון מתאר טקס של כת שמנסה לכלוא את המוות, אבל כובלת במקומה (דמות המוות ב"סנדמן" היא אישה) את מורפיוס, מלך החלומות (טום סטארידג', "בדרכים", "מתוק ומר"). אחרי מאה שנים בשבי בני האדם, מורפיאוס מצליח להימלט רק כדי לגלות שממלכת החלום התפוררה והובילה לתוצאות הרסניות ב"עולם הערות". חלש משביו, הוא יוצא למצוא שלושה חפצים שמהווים את סמלי כוחו, ונלקחו ממנו כשנלכד.
החלק השני מתאר את הניסיון של מורפיאוס ללכוד יצורים שנמלטו מעולם החלום אל עולם הערות במהלך שנות היעדרותו, ואת ההתמודדות עם "מערבלת חלומות" - בת אנוש שמחלישה את הגבולות בין עולם החלום לעולם הערות, ומאיימת על יציבות שניהם.
הניסיון של גיימן (שיצר את הסדרה עם התסריטאים דיוויד ס' גויר ואלן היינברג) לשמור אמונים כמעט באופן מוחלט ליצירת המקור, הופך את "סנדמן" לסוג הכי גרוע של ביזאר: הסוג המשעמם. זה מתחיל כבר עם מורפיאוס, שנראה כמו ילד אימו על פרוזאק: מדוכדך תמידי, מדבר בפאוזות דרמטיות שהולכות והופכות מגוחכות ככל שהסדרה מתקדמת, ובהרבה מקרים מגזים עם האייליינר. אין שום דבר בדמות הזו, הנושאת על כתפיה את הסדרה, שמייצר עניין או הזדהות כלשהם. יחסית ליישות כל יכולה, מורפיאוס מפגין מעט מאוד עוצמה, עוד פחות מכך אינטליגנציה רגשית, ותמיד נגרר אחרי הכריזמה והכוח של דמויות אחרות שהוא פוגש. כמעט אין סצנה שהוא לא החלק החלש בה, כולל אלו שבהן הוא נמצא על המסך לבדו.
כשהסדרה עוברת לחלקה השני, של המרדף אחרי יצירי החלום השונים, התחושה הזאת רק הולכת ומתעצמת. למעשה החלק הזה מתנהל ברובו כמעט ללא כל השפעה של הגיבור הראשי. הבחירה הזאת מוזרה עוד יותר על רקע העובדה ש"סנדמן" לא מציגה נבל או קונפליקט גדול, אלא שרשרת של סיפורים מתחלפים: ראש הכת שכולאת את מורפיאוס, סיוט שנמלט מממלכת החלום, לוציפר, אחותו תשוקה, אדם מעורער בנפשו שגנב את אחד מאביזרי החלום, אגודה של רוצחים סדרתיים ועוד. הסלט הביזארי הזה הופך את "סנדמן" למעוקרת רגשית. היא לא מצליחה לבחור איזה מבין הסיפורים שלה חשוב, לא מעניקה לאף אחד מהם משקל שיאפשר לו להתעלות מעל הכלי העלילתי שהוא אמור לשרת, ולכן כולם לא מעניינים באותה מידה, וכך גם החלומות, המטרות והגורלות של הדמויות השונות.
הפתרון של "סנדמן" לבלאגן הזה הוא גודל. היא מציגה עולמות מובחנים בצבעים ובאופי, עוברת בין שדות מוריקים לממלכות מתפוררות ואפלות, פנטזיות ובלהות. אלא שגם כאן אי אפשר לומר ש"סנדמן" מתעלה או מייחדת את עצמה מיצירות עתירות תקציב אחרות. הוויזואליה שלה היא תוצר של הרבה כסף, אבל מעט מאוד מקוריות וייחוד. קשה להיזכר בסצנה אחת שאמורה להישאר בזיכרון הקולקטיבי, ויחסית לסדרה שכל כך מושקעת בצורה על חשבון תוכן - זאת בעיה של ממש. היא נובעת מהתפיסה השגויה שביזאר יכול להיות כלי עלילתי שמחזיק סדרה לאורך זמן. יש גבול לכמה אפשר לבהות בדמויות שמדברות או מתנהלות מוזר, לפני שהן פשוט מפסיקות לעניין. זה לא מסתורין, זאת פשוט כתיבה גרועה שמצפה מצופים לעשות שיעורי בית ולחקור את הקומיקס בעצמם.
גם אם נלך לרגע עם התובנה ש"סנדמן" מעוניינת רק במעריצי הקומיקס האדוקים ולא מעוניינת לבזבז את זמנה על מצטרפים חדשים - קשה להבין מה אמור לרגש ולהסעיר בה. היא לא מעשירה את העלילה המוכרת, לא מוסיפה עליה שכבות חדשות כפי שעיבודים מוצלחים עושים, היא בוודאי לא מפתיעה בכיוון שאליו היא הולכת. לכן, גם אם קראתם את כל החוברות, המקסימום שתקבלו הוא ביטוי ויזואלי שלא בהכרח טוב יותר מהאיורים המקוריים, ואף לא מוסיף לדמויות שכבות או עומק שלא היו בהן קודם.
"סנדמן" רוצה לצעוק שהיא אירוע טלוויזיוני ועושה את כל מה שנדרש בשביל זה: המון יצורים, דמויות, סיפורי משנה, התרחשויות ועולמות, שכולם נועדו להסתיר את החסך בכתיבה איכותית ומחשבה על האופן שבו נכון להעביר יצירה מסובכת מהדף אל המסך. היא מורכבת מכדי להיות אסקפיזם, היא שטחית מכדי להיות יצירה פנטזיה מורכבת, היא בעיקר מאוהבת במיינדפאק שלה ובחופש המוחלט שנטפליקס מתירה ליוצריה, רק כדי להוסיף עוד כותר אקראי, חלול ושטחי לספרייה שלה. זאת גם התחושה ש"סנדמן" מותירה אחריה: שילוב של בזבוז זמן, שעמום ותחושה קלה של הונאה.