האם ניתן ליצור סדרה העוסקת במטוס שהתרסק באזור סְפר פראי ולהתמקד בהישרדות לבדה, בלי שכל רגע נקפוץ בפלאשבקים לעברם של הגיבורים? אחרי "אבודים", "אבודות בטבע", "הצהובות" ועכשיו "נשימה עמוקה" (Keep Breathing) - התשובה נראית שלילית וקשיחה.
מצד אחד אפשר להבין את זה, אולי אפילו ביתר שאת בסדרה כמו "נשימה עמוקה", שעוקבת אחר ההישרדות של דמות אחת בלבד. במיני-סדרה, שעולה מחר (חמישי) בנטפליקס (וכל פרקיה נשלחו מראש לביקורת), מליסה באררה ("וידה") מככבת בתפקיד ליב, עורכת דין שמעורבת בהתרסקות מטוס קטן בשממה הקנדית, וחייבת להילחם נגד הסיכויים כדי לשרוד.
כדי שנבין את הלך רוחה של ליב, את מה שבכלל הוביל אותה אל המטוס, לאורך ששת פרקיה הסדרה מציגה לנו את דמותה שלפני כן. לפעמים הרבה לפני כן, ממש בילדותה. כיום היא עורכת דין קשוחה ו-וורקהולית שסובלת מחרדת נטישה עמוקה. היא התקרבה אל דני, אחד מעמיתיה (ג'ף וילבוש החצי-ישראלי, "המורדת"), ולפתע עזבה והתנתקה מהכל בצורה שלא אופיינית לה, כדי לצאת לדרכים ולטפל במשהו אישי.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
כפי שהכרנו בסדרות שקדמו ל"נשימה עמוקה", המטען הנפשי והמנטלי של הדמויות מתווה את מעשיהן כשהן מבודדות ומנותקות הרחק מהציביליזציה, בהתאם וכאמור, אפשר להבין למה הסדרה בוחרת לזגזג בין הזמנים. אבל גם אפשר - למען השם - להסתדר בלי זה. אפשר בלי הקפיצות הבלתי נגמרות בין ההווה לעבר, בין הדרמה הרגילה של השגרה לבין האירועים הקיצוניים והמרוחקים של הספר. אולי הגיע הזמן שדרמת הישרדות טלוויזיונית אחת תנסה לעשות משהו טיפה שונה?
נדמה שכל הסדרות האלה חוששות מהמונוטוניות שנגזרת מהמיקום באזור אחד, אך זו השקפה שגויה בתכלית. די אם יביטו בסדרות ההישרדות האמיתית שהטלוויזיה הומה מהן, החל מהארדקור של ממש כמו "לבד" המרתקת של ערוץ ההיסטוריה, וכלה בתחרות כמו "הישרדות" שעלתה למסך ארבע שנים לפני "אבודים" (או אף קודם לכן, אם לוקחים בחשבון את המקור השבדי). כל סדרות הריאליטי האלה מאוד מצליחות בלי שיקפצו כל רגע ויציגו בפנינו את הדמויות במרחב המחיה המקורי והטבעי שלהן.
אין בכל זה כדי לומר ש"נשימה עמוקה" גרועה כפי שהיא. על הסדרה אמונים מרטין גרו (יוצר "בליינדספוט" והשואוראנר בחידוש הממשמש של "זינוק לאתמול") וברנדן גול (מכותבי ומפיקי "בליינדספוט") - שני בעלי מלאכה מיומנים. כך שכפי שניתן לצפות, חרף ההסתייגויות, גם "נשימה עמוקה" עושה את העבודה. לא פעם זה אף נעשה בצורה מרהיבה, כמתבקש ממיקום כה יפה, ובסצנות מעוררות השתאות כמו של נהר הפרא בשיאו של הסיפור, הודות לבימוי הסוחף של מגי קיילי ורבקה רודריגז.
את הפלאשבקים של הגיבורה הסדרה מציגה פעמים רבות במעין שברירים עדינים שמבהירים כי אלה הם הזכרונות שחולפים זה עתה בדעתה הנודדת. בתווך שבין תושייתה ופיקחותה כשהיא נאלצת לשרוד בתנאי השטח התובעניים, לבין ההתמסרות המוחלטת שלה לעבודתה, יחסיה עם הוריה והקושי שלה להתקרב באמת לגבר שהיא רוצה להתקרב אליו - "נשימה עמוקה" מצליחה לברוא דמות מסקרנת ונוגעת ללב.
מליסה באררה מעולה בתפקיד הראשי. בתפקיד שתכופות מעורר פליאה לנוכח התובענות הפיזית שהיה עליה לצלוח, באררה מצליחה להעביר כל העת את הרובד הסדוק בנשמתה של הגיבורה, שוכן מתחת לקליפה הנוקשה שהיא מתריסה כלפי העולם.
אחד היתרונות הגדולים של הסדרה הוא אורכה: שישה פרקים שרובם בני כחצי שעה, והארוך ביותר שבהם מונה 40 דקות. התכליתיות הזו משרתת את "נשימה עמוקה" גם ברגעים שבהם היא מתעקשת לחזור על עצמה, אולם בד בבד קשה להשתחרר מהתחושה שהשלת חלק ניכר מהגיחות לעבר הייתה מהדקת את היצירה לכדי שעתיים קולנועיות מוצלחות בהרבה. מין עיבוד עדכני ונשי לקלאסיקה "להתחיל מחדש" בכיכובו של טום הנקס.
במקום להציג בפנינו את ההיסטוריה של הגיבורה באותה מתכונת שחוקה, ולא פעם גם ברפטטיביות שמדגישה שוב ושוב את אותם רעיונות, "נשימה עמוקה" הייתה יכולה להסתפק בהצגת ההיסטוריה שלה באמצעות אחד הפרקים שגם ככה קיימים בסדרה - זה שבו ליב סובלת מהזיות. בפרק הזה העבר והווה נמזגים אחד בשני, מה שהופך את ההתרחשות לאפקטיבית ועזה בהרבה, ומספק לנו פחות או יותר את כל המידע שהיינו צריכים על דמותה.
אילולא ההישענות המופרזת על הפלאשבקים, "נשימה עמוקה" הייתה יכולה להיות חדה, עמוקה ורבת עוצמה פי כמה. היה ביכולתה להדגיש את יראת כבוד שבקטנותו של האדם מול הטבע היפהפה וחסר הפשרות (הסדרה צולמה בוונקובר, למי שמתכנן ביקור), את הקרב בין אישה קשוחה לטבע קשוח. דווקא בגלל שכל המרכיבים כבר בפנים ורק נדרשות בחירות אחרות בחדר העריכה, מצער שהסדרה לא טובה משמעותית מכפי שהיא.