אישה בחלוק בד ורוד וגס, ששוליו המרופטים והמושחרים משתלשלים עד למטה מרגליה היחפות, עומדת במפגש הרחובות יחזקאל ושמואל הנביא בירושלים. יותר מאוחר היא תעצור את התנועה הסואנת במקום הידוע בכינויו 'כיכר השבת'. כשידיה מונפות באוויר וזרועותיה החיוורות בוהקות באור השמש הירושלמית התקיפה, היא תעצום את עיניה, תרים את ראשה למעלה, תפער את פיה ובפרץ לא נשלט, כנהר של לבה רותחת, היא תתחיל לגדף את אלוהים ביידיש במבטא הונגרי כבד, ונהג האוטובוס שבו נוסע הילד המספר יפטיר: "עוד פעם המשוגעת הזאתי מהלאגר".
כך, בסיפור השני ("כיכר השבת") מתוך "ספרים מחוקים", ממואר חדש, מרגש ונוגע מאוד ללב, מניח המחבר, ד"ר חיים וייס, את קווי המתאר לספר כולו: נער ירושלמי היוצא מדי בוקר מביתו שבגבעה הצרפתית, מאחד השיכונים החדשים שנבנו שם אחרי מלחמת ששת הימים, אל בית ספרו השוכן בליבה של שכונת קטמון במרכז העיר.
וייס - ראש המחלקה ללימודי ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, שפרסם כבר לא מעט ספרי מחקר, אבל רק בגיל מאוחר יחסית נפנה לכתוב משהו "משל עצמו" - מתגלה כאן כמספר רגיש ומיומן שיודע לטוות בעדינות ובחכמה את קורי הסיפור שלו.
הנה בדיוק בשעה שהאישה מוכת היגון פורשת את ידיה במרכז הכיכר וקולה נוקב את שערי השמיים, יוצא מן העבר השני של הכיכר השוחט יענקל רייפמן, גורר אחריו בחבל ארוך על אספלט הרחוב המזוהם ארגז קרטון שטוח ולח שגדוש לעייפה בעופות נטולי ראש.
שני "חוקים" ספרותיים ידועים מופעלים כאן: סלקציה - מה מתוך כל האירועים שקורים באותה העת ברחוב נבחרים בסופו של דבר לעלות על הדף. קומבינציה - איפה בדיוק ובאיזה הקשר אתה "שותל" את האירוע שבחרת מתוך ים האירועים שקורים מסביב. נוצרת כאן כמובן מעין מטונימיה דחוסה אבל עדיין מרחפת: האישה האומללה שצועקת את כאביה לשמים, והעופות השחוטים בארגז הקרטון הלח.
שימוש לא זהיר בשני האירועים המתוארים היה עלול חלילה ליצור משהו רגשני וזול מדי (החיבור האסוציאטיבי הנקשר בין שניהם), אבל פה בדיוק באה לידי ביטוי המיומנות והיד הבוטחת של המספר, ומה שלא פחות חשוב - הלב שלו, שלא נעלם אפילו לשנייה בין המילים המונחות ערופות וחשופות על הדף. זהו קודם כל ובראש ובראשונה ספר המחזיר את האמונה בכוחן של המילים ושל הספרות, גם כמקום שיכול להתקיים בו מעין "פיצוי" וגמול על כאבי העבר הקשים והמצלקים.
הנה בסיפור "מתי מדבר", השלישי בקובץ, מופיע הילד המתעלל יואב, שקורא לעבר המספר: "נכה, נכה, נכה," (כמעט כמו "קדוש, קדוש, קדוש...") "בוא נעזור לך נכה. בוא נעזור לך...". קשה להחמיץ את הכאב אבל גם את החדווה שבה רץ הילד המספר במהירות לאורך מגרש הכדורסל, מניף את ידו עטוית הגבס וצורח: "בחיים אל תקרא לי נכה", ואחר כך הולם פעם אחר פעם בפניו עד שזרם של דם ניתז מאפו של יואב. אלו המילים שיכולות אולי לפצות על תחושת אוזלת היד הנוראה שחש הילד המספר.
במובן הזה ובעוד כמה הקשרים, חזקה על המספר מה שאומר אריסטו בפתח הפרק התשיעי של ה"פואטיקה" שלו, בציטוט חופשי: המשורר, בניגוד להיסטוריון, לא חייב לכתוב רק על מה שהיה אלא גם על מה שיכול היה להיות. כלומר במובנה העמוק ביותר לספרות יכול להיות גם כוח מרפא ומתקן.
ה"אמת" הזאת נוכחת יציבה כבר בסיפור הראשון בקובץ שנקרא "ערפל": אמו של המחבר מספרת שזכרון הילדות הראשון שלה הוא שישבה על ברכיו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק באחד מאירועי "עונג שבת" שהתקיימו באולם "אוהל שם" בתל אביב. הסיפור עצמו לא ממש מתיישב עם העובדה שהיא עצמה נולדה רק שבע שנים אחרי מותו של ביאליק ב 1934, ובכל זאת משהו מהחמימות של אותו אירוע מדומיין קובע כבר על ההתחלה את הנימה של הספר כולו, ובלשונו של חיים וייס עצמו: "כמוה, גם אני יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה, ולעיתים אף עולה, על כוחם של אלו שהתרחשו".
בכלל, נדמה שהכמיהה והחיפוש אחרי נוכחות נשית גואלת ומנחמת היא אחד מעמודי התווך של הספר הזה, על שלל המופעים והייצוגים של. החל מהנוכחות האימהית הרכה בסיפור הראשון, דרך הנוכחות המעט "סליזית" של נערת האמצע של הירחון "פלייבוי", שחוט של טלפון, כמעט הייתי אומר כמו החוט של אריאדנה, עובר וחומק בין אבריה המוצנעים והחשופים (בסיפור "מגרש הפועל"), וכלה בבתו של ראש הישיבה שמופיעה בחלומו של המספר ו"מתארחת" בשני הסיפורים האחרונים שחותמים את הקובץ.
עבודת הדוקטורט של פרופ' חיים וייס מוקדשת לחלום בתורת חז"ל, וכשאני קורא את ספרו החדש צצות לי מיד בזיכרון שורות הפתיחה של הסופר חיים באר (שגם ערך את הספר הזה) בספרו הראשון "נוצות": "כרוב מפעלותיהם של בני האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום...". די מובן, אני חושב, איך מהר מאוד מואס הנער המספר בלימוד ושינון של הלכות על גבי הלכות, ואפילו במצוות מקודשות כמו הנחת תפילין, ונפשו נוהה אחרי מרחבים אחרים.
בחלום מותכים ומולחמים זה לזה שברי מראות ופסוקים, ו"ההתכה" הזאת יוצרת לפעמים נימה גרוטסקית אבל גם נוגעת מאוד ללב. כך למשל כשהנער המספר הולך בחלום כמעט חסר נשימה אחרי בתו של ראש הישיבה, והם מבחינים במורה לספרות, שעומד על אחד השולחנות ומנופף בידיו וקורא מול הכיתה השוממה והחשוכה בהתרגשות גדולה את מילות הפתיחה של השיר "על השחיטה": "שמיים, בקשו רחמים עלי...".
העולם הזה, שחלק ממנו מורכב מזכרונות אימה קטועים (בעת הביקור החלומי בספריה הנטושה של בית המדרש משורר החזן "ובכן תן פחדך ה' אלוהינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת") מוכיח שוב ושוב - מרפא, אם יבוא, יגיע רק באמצעות כוח האיחוי של המילים.
"ספרים מחוקים" / חיים וייס. הוצאת אפרסמון. 128 עמודים.