דנה ויס שאלה את משה נוסבאום על הסוף. הוא סירב להשתתף במשחק שלה

רק לעתים רחוקות אפשר להצדיק כתבת מגזין של חברת חדשות שעוסקת בעיתונאי של אותה חברה. העיסוק העצמי והברנז'אי של מערכות תקשורת בעצמן, והפיכה של עיתונאים ממספרים לסיפורים היא על פי רוב מיותרת, מוגזמת, ובוודאי מגיעה על חשבון דברים חשובים יותר. ככלות הכול, עיתונאים אמורים לייצר סדר יום, לא להיות סדר היום - גם אם בשנים האחרונות הגבולות בין השניים הולכים ומיטשטשים.

לא בטוח שזה המקרה בכל מה שנוגע לכתבת המגזין ששודרה אתמול בחדשות השבת בערוץ 12 על כתב המשטרה הוותיק משה נוסבאום, שכללה בעיקר ריאיון על ידי הקולגה דנה ויס. נוסבאום, מהדמויות הבולטות על המסך זה עשורים, חשף לפני כמה שבועות כי חלה במחלה הניוונית ALS, באופן שמשפיע גם על קצב הדיבור שלו. כעת, הוא לא בא לריאיון כדי להגיד כל הכבוד לעצמו ולקולגות על העבודה וגם לא כדי להתבשם ארוכות מנפלאות הארכיון, אלא לייצג משהו רחב בהרבה, ולהנכיח דברים שמשום מה הם טאבו ולא נהוג להראות על המסך.

מחלה כמו ALS היא רכבת עם מסלול אכזרי בכיוון אחד, וידוע לכל מה ממתין בהמשך הדרך. ויס ניסתה ללחוץ על הנקודות האלה, להתבוסס בהן, ולשאול שוב ושוב על סוף, מורשת ומוות. היא יודעת שמשם תבוא הכותרת. אלא שנוסבאום סירב להשתתף במשחק הזה - וזה מה שהפך את הכתבה לכל כך משמעותית (גם אם אפשר היה בהחלט לקצץ כמה הסתחבקויות במערכת). הוא סירב לפרידה, להספדים, לקיטש, ובחר בעבודה, בהתייחסות עניינית ובהומור.

נוסבאום, שהתגלה כדמות חכמה, נעימה ומשעשעת, הבהיר כבר בפתח השיחה שהוא חש אי נוחות מכך שהוא פתאום המושא של הכתבה ולא העומד מאחוריה. הוא הדגיש פעם אחר פעם שהוא מרוכז בכאן ועכשיו, בעבודה השוטפת שהוא מתכוון להמשיך בה כל עוד יוכל, בחיים מלאים שהוא מתכוון לחיות כאיש מקצוע וכאיש משפחה - והתנגד לכל ניסיון לסכם את הסיפור שלו, או לסדר את השולחן וללכת. "הייתי בהלוויה של עצמי, ראיתי אותה מהצד", אמר, "אני לא רוצה לשרוד - אני רוצה לחיות".

אלה לא רק סיסמאות אלא דוגמה שהיא, סליחה על הביטוי, מעוררת השראה. אין בושה במחלה, אין בושה בהצגתה בטלוויזיה, ויש גאווה גדולה בשאיפה לחיות חיים מלאים לצידה. לא פחות חשוב, יש כאן גם לקח עיתונאי: לא רק לסרב להיות הסיפור, אלא גם לסרב לסיפור הגנרי שרוצים לספר עליך.

נוסבאום נפגע מזרם חזק של מכת"זית בזמן שסיקר הפגנה נגד ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו בבלפור. בכתבה הוא סימן את האירוע הזה כטראומה, שייתכן ששימשה כטריגר שהוביל להתפרצות המחלה שלו.

מעבר לחרפה שיש באלימות משטרתית כלפי עיתונאי שמסקר הפגנה, אפשר רק לקוות שמשטרת ישראל תקיים חשבון נפש בכל הנוגע לשימוש בכלי הזה בפרט ולגבי השיטות שלה לפיזור הפגנות בכלל. לחץ תקשורתי יוכל יעזור.