לפני חמש שנים, ג'ורדן פיל פרץ כמטאור בעולם הקולנוע הודות ל"תברח". סרט הביכורים שלו זכה בצדק להצלחה ולהערכה, שרק התחזקה בזמן אמת - בשנה שעברה, גילדת התסריטאים האמריקאית בחרה בתסריט שלו כטוב ביותר של המאה ה-21. היוצר הפך לשם הכי לוהט בהוליווד, ושיחרר לפתחנו שלל פרויקטים. למרבה הצער, הם לא התעלו לרמת סרטו הראשון: העיבוד שלו לסדרה הקלאסית "אזור הדמדומים" התגלה כמאכזב להחריד, וגם סרטו השני "אנחנו" לא עמד בציפיות. כעת מגיע סרטו השלישי כתסריטאי וכבמאי, "אין מצב" ("Nope") שעולה לארץ בסוף השבוע, כמה שבועות לאחר שכבר עלה בארצות הברית ורשם שם הישגים קופתיים מרשימים.
"אין מצב" מתרחש בימינו, אבל הוא הולך אחורה וסוקר לא רק את ההיסטוריה של הוליווד - אלא של התמונה הנעה כולה. כל תלמיד קולנוע לומד כבר בשיעורים הראשונים על פועלו של אדוארד מויברידג', הראשון שהצליח לתפוס תנועה במצלמה שלו, וזאת בסדרת צילומים מ-1877 שלכדו את תנועתו של סוס דוהר.
השם של מויברידג' נרשם באותיות זהב בדפי ההיסטוריה, אבל מה לגבי הרוכב שתיעד? איש לא זוכר את שמו, כי איש לא ידע אותו מלכתחילה. בגלל שהיה אדם שחור, אף אחד לא טרח להנציח את זהותו בזמן אמת, וכיום כבר אין דרך להתחקות אחריה. "אין מצב" מחזיר לו את כבודו בדרכו, ובונה לרוכב האלמוני זהות פיקטיבית וגם משפחה, והמשפחה הזו היא גיבורת הסרט.
וכך, במרכז "אין מצב" עומדים צאצאיו לכאורה של הרוכב - או.ג'יי ואמרלד. שניהם ירשו מאביהם המנוח את העסק המשפחתי: חווה שמספקת סוסים להפקות קולנועיות וטלוויזיונית. בשל מצוקה כלכלית, הם מכרו חלק מהם למעין פארק שעשועים, המציג מופעים ברוח המערבון, וכך הסרט הטרי מתכתב גם עם הז'אנר ההוליוודי הוותיק מכולם, והלבן מכולם. את הפארק מנהל ג'ופ, אמריקאי-אסייתי שכיכב בסיטקום בילדותו, המזכיר את קומדיית המצבים האייטיזית הפיקטיבית מ"בוג'ק הורסמן". הסדרה רצה בהצלחה, עד שהשימפנזה שכיכבה בצד הילד טבחה בשאר השחקנים, אך חסה עליו. הסרט מתחיל בפלאשבק מן האירוע הזה וחוזר אליו לאחר מכן, במעין תת-עלילה שמתגלה כאלמנט המוצלח ביותר כאן.
אך העלילה המרכזית היא סיפור אחר, מהסוג שהיה אופייני בעבר לסרטים של סטיבן ספילברג. לא נרחיב עליה את הדיבור כמובן מעבר למה שממילא רואים בטריילר, ונאמר רק כך: האחים עדים להתרחשויות מוזרות בשמים, הקשורים ככל הנראה בישות חוצנית בצורה של חללית, השואבת לתוכה באופן סלקטיבי את מי ומה שנמצאים על האדמה. ומה עושים בימינו כשנתקלים בתופעה כל כך מסוכנת? רצים לצלם אותה כמובן. וכך, השניים מנסים להתארגן כדי לתעד את הישות בפעולה, וליצור את "השוט המושלם" - כזה שיוכיח את קיומם של חוצנים, ויביא להם כסף ותהילה וגם סיפוק אמנותי.
זהו סרטו השאפתני ביותר של פיל. באופן חריג לז'אנר האימה, הוא צולם במצלמות איימקס שמקנות לו נפח של אפוס. לא מפתיע לגלות כי מאחורי המצלמה עמד הויט ואן הויטמה, שותפו הקבוע של כריסטופר נולאן בשנים האחרונות שהיה אחראי בין השאר לצילום הבומבסטי של "דנקרק". מבחינה תסריטאית, "אין מצב" מתכתב לא רק עם ספילברג אלא גם עם "אודיסיאה בחלל", "הקוסם מארץ עוץ" ועוד, ועוסק בשלל שאלות כבדות משקל. לא רק ההיסטוריה של התמונה הנעה, אלא גם ההתנגשות בין האדם לחיה וכוחו של המבט, בין השאר. היה אפשר גם לקרוא לו "היו זמנים בהוליווד" ו"אל תסתכלו למעלה", אילולא השמות האלה כבר היו תפוסים.
למרבה הצער, זה גם הסרט הכי מאכזב של פיל, ובהשאלה משמו אפשר גם היה לקרוא לו "הנפילה". למרות שיש בו הרבה איכויות, התוצאה לא מספקת - לא מבחינה קולנועית, לא מבחינה רעיונית ובטח לא מבחינה רגשית. צפיתי בו באולם מלא עד אפס מקום, וכבר בתחילה ניצת ויכוח בין שניים מן הצופים, לפחות אחד מהם תמהוני, על רקע רשרוש רועש בשקית או משהו כזה. בעימות הזה היו יותר אמוציות ודרמה מאשר ב"אין מצב".
מבחינה תיאורטית, סקרנו כבר כמה מהרעיונות שיש בסרט - למשל הרצון לעשות עוד יותר מאשר סרטים קודמים, ולהחזיר לשחורים את המקום שמגיע להם לא רק בהיסטוריה של הוליווד, אלא של התמונה הנעה כולה. יש בו גם עיסוק באלימות המובנה במבט, ובכך שאנחנו לא מסוגלים להפנות הצידה את המבט הזה גם ובעיקר כשאנחנו רואים אלימות מחרידה, וגם כשהתבוננות שלנו תורמת להיווצרות של אלימות נוספת.
יש בסרט גם הרבה רעיונות אחרים, אבל בסופו של דבר הם מתקשים להתגבש לכדי אמירה קוהרנטית. "אין מצב" הוא סרט ארוך - שעתיים ורבע. כרגיל אצל פיל, המערכה השלישית חלשה מכולן, ובמקום לחבר את הנקודות, היא בעיקר מעוררת תמיהה. אפשר גם היה לקרוא לסרט "אז מה?" או "נו, זה הכל?"
מבחינה קולנועית, "אין מצב" מאכזב עוד יותר. אכן, יש בו מעלות. הצילום מרשים, ותצוגות המשחק מעולות. את האח מגלם דניאל קלויה, שכבר כיכב אצל פיל ב"תברח", ואת האחות קיקי פאלמר, שכיכבה בין השאר בסרט "Hustlers" בצד ג'ניפר לופז. את ג'ופ משחק סטיבן יאון הקוריאני-אמריקאי, מן השחקנים הבולטים של השנים האחרונות, שבין השאר הצטיין בסדרה "המתים המהלכים" ובסרטים "בערה" וב"מינארי". הרגעים בהשתתפותו הם מהטובים בסרט, והקטע המשחזר את ההתפרצות של השימפנזה ייזכר ככל הנראה כאחת הסצינות הקולנועיות המצמררות והחזקות של 2022.
מעבר לכך, "אין מצב" לא מתגמל. לאורך כל הצפייה הארוכה בו המתח נשמר, והציפייה היא שסוף כל סוף יקרה משהו שיצדיק את האורך ואת היומרה, אבל זה לא קורה. הסרט איטי ומייגע, ונע בין סצינות אווירה לרגעים תמוהים, בין הגיגים לא מובנים מאליהם לאמירות לא ברורות. מאכזב מכל הוא הקליימקס: כל מצלמות האיימקס שבעולם לא ישנו את העובדה שהביצוע כאן פשוט לא מוצלח. התיאור של מה שקורה בין בני האדם והישות שבשמים לא מצליח לסחוף ולהרשים. ובקיצור: לא נהניתי.
ג'ורדן פיל הוא טפלון בתרבות האמריקאית. הוליווד צריכה גיבור וצריכה גיבור כמוהו. במקרה של הלהיט הנוכחי כבר היו כמה בקיעים בחזית, אבל הם הגיעו בדרך כלל מכלי תקשורת זניחים, וגם אלה כתבו בנימוס ובאיפוק. השאר שיכפלו את מה שכתבו על "תברח", והרעיפו גם על סרטו השלישי של הבמאי שבחים, שנראים לי מוגזמים ומשונים.
הסרט הזה עוסק, בין השאר, בישות השואבת לתוכה אנשים חסרי ישע באופן כמעט קומי, ואין לי כוונה להישאב גם כן. להיסחף עם הזרם ולכתוב שמדובר בעוד יצירת מופת של במאי גאון? אין מצב!