הסרטים האלה מוכיחים: כמה טוב שיש קולנוע צרפתי

לא פחות משלושה סרטים צרפתיים עלו אצלנו לאקרנים בסוף השבוע האחרון -"עולם אחר", "דלישס" ו"נאמנות". לא ברור מה ההיגיון המסחרי בהפצה הסימולטנית הזו, שהרי במקרה הטוב יהיה פה מספיק קהל רק לאחד מהם, אבל בתור פרנקופילים נאמנים נסקור את שלושתם.

באופן לא מפתיע יחסית למקום שבו הפיקו אותם, בשלושה יש גוונים פוליטיים, והם מביאים לידי ביטוי ערכים שמזוהים עם השמאל, אפילו השמאל הרדיקלי. זה נכון במיוחד לגבי "עולם אחר", סרטו החדש של סטפן בריזה, אולי הבמאי הכי מחויב פוליטית שפועל כיום בקולנוע הצרפתי.

הסרט משלים טרילוגיה שהתחילה עם "ערכו של אדם", שהופץ בישראל, והמשיכה עם "מלחמה", שהסתפק בהקרנות סינמטקיות. המשותף לשלושת הסרטים: כולם חושפים את העוולות של העולם התאגידי, וכולם תוקפים את הקפיטליזם החזירי. בכולם מככב ונסן לנדון, וכולם ערכו את הבכורה העולמית שלהם על במה יוקרתית.

"ערכו של אדם" השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ואף זיכה את לנדון בפרס השחקן הראשי. "מלחמה" הוצג באותה מסגרת, אבל יצא בידיים ריקות, ו"עולם אחר" ערך את בכורתו בקיץ הקודם בפסטיבל ונציה.

ההבדל הוא שבשני הסרטים הראשונים, הכוכב גילם גיבור של מעמד הפועלים- ב"ערכו של אדם" הוא שיחק מובטל טרי שלא מוצא עבודה ההולמת את כישוריו, ומתחיל לעבוד כמאבטח בסופר; וב"מלחמה" פועל פשוט שנלחם נגד סגירת המפעל שלו. ב"עולם אחר", לעומת זאת, הדמות בגילומו היא לא מן המפוטרים, אלא מן המפטרים. הכוכב הצרפתי משחק כאן מנהל במפעל צרפתי השייך לתאגיד אמריקאי ענק, שכבר דרש ממנו לשלוח מכתבי פיטורים לרבים וטובים מעובדיו, ועכשיו דורש ממנו להיפטר מעשרות עובדים נוספים, אף שהוא זקוק להם והם זקוקים לו.

בדומה לשני הסרטים הקודמים בטרילוגיה, גם "עולם אחר" מתאר כיצד הגיבור מנסה לשמור על צלם אנוש בג'ונגל הכלכלי העכשווי. ב"ערכו של אדם", המאבטח בסופר גילה שמנהליו מצפים ממנו לרדוף ללא רחם אחר עמיתים ולקוחות עניים, שלעתים גונבים זית או קופון כי הם לא גומרים את החודש, ועמד בפני ברירה - לפעול לפי ההוראות או לחזור לשוק האבטלה. בסרט הזה, הדילמה דומה - המנהל יודע שאם לא יערוף את ראשם של אלה שתחתיו, הוא עצמו יאבד את עבודתו.

"עולם אחר" מתאר גם את הרקע האישי של הגיבור, שמחדד את הקונפליקט שלו. הוא עובר תהליך גירושים מורכב - את זוגתו מגלמת סנדרין קיברלן, שהיא במקרה פרודתו במציאות של לנדון, וכבר שיתפה איתו פעולה בסרטים קודמים. לשניים בת שחיה בניכר ובן, שסובל מקריסה נפשית וזקוק לתמיכתם. בקיצור, המנהל ממש לא יכול להרשות לעצמו להפסיד את עבודתו המכניסה, שכן יש לו הרבה חשבונות לשלם, אבל הוא גם לא יכול להרשות לעצמו לשמור עליה במחיר בגידה בכל הערכים בהם האמין ובאנשים שעבדו עמו שנים.

"עולם אחר" לא מסתיר לרגע את הכוונות שלו. הוא רוצה להראות לנו באיזה עולם בו אנו חיים - עולם שבו מנהל-על שיושב באמריקה יכול במחי שיחת זום להורות למנהל מפעל בצרפת לשלוח עשרות אנשים הביתה ולצמצם את כוח האדם באופן שיגרום למי שיישארו לקרוס מרוב עומס עבודה, וכל זה למרות שהחברה רווחית ורק כדי להגדיל את הרווחים הנאים גם כך של קומץ בעלי המניות. הוא רוצה להתסיס אותנו נגד העולם הזה, הוא רוצה שנבער מרוב זעם - והוא משיג את מטרתו.

הדרמה הזו בנויה מסצינות ארוכות ומדיאלוגים ארוכים, אבל לא משעממת לרגע. הירידה לפרטים מאפשר הצצה מרתקת למנגנון הפיטורים של התאגידים הבינלאומיים. הדיאלוגים מיטיבים לתפוס את השפה הייחודית והלוליינית שהחברות הללו פיתחו כדי לכבס את מעשיהן.

גם הביצוע מצוין: הבימוי של בריזה סוחף, והוא מיטיב ללהק ולעבוד עם שחקניו. לנדון, אותו ראינו לאחרונה גם ב"טיטאן" זוכה דקל הזהב, הוא אחד השחקנים האירופאיים הטובים בדורו, ולא סתם מינו אותו באביב האחרון לכהן כיו"ר חבר השופטים בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. גם פה התצוגה שלו מחשמלת, וכך גם של אנשי הצוות האחרים, חלקם לא שחקנים מקצועיים: מרי דרוקר, שמגלמת את אחת המנהלות הכי בכירות, קרות ואופורטוניסטיות בתאגיד, היא בכלל עיתונאית ותיקה. אגב, כמו לנדון, גם היא בת למשפחה יהודית מיוחסת.

האם "עולם אחר" יצליח לשנות את העולם? ברור שלא, אבל גם לא צריך לזלזל בו. הוא מצביע על בעיה קיימת ומביא לידי ביטוי סנטימנט קיים. לא סתם קיבלו מועמדי השמאל הרדיקלי האנטי-קפיטליסטי רבע מן הקולות בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות צרפת באביב האחרון. גם בישראל הסוציאל-דמוקרטיה לא מתה, כפי שהעידו תוצאות הבחירות של הפריימריז לעבודה. אמנון אברמוביץ', באטימות הזחוחה והאופיינית לו, זלזל בתוצאות האלה ביום שישי האחרון. הלוואי שיצפה ב"עולם אחר" ויבין למה אנשים מצביעים לנעמה לזימי ולא לנחמן שי.

בניגוד ל"עולם אחר", דלישס הוא סרט תקופתי המתרחש בשלהי המאה ה-18, ומתאר את סיפור הקמתה של המסעדה הראשונה באירופה. היה היה טבח בשם מנסרון, שבישל בנאמנות לדוכס משמפור, עד שיום אחד עשה את טעות חייו והעז להגיש לשולחן תפוחי אדמה בכמהין, בימים שבהם מאכלים מן האדמה נחשבו נחותים. האצולה הפכה אותו לחוכא ואיטלולא, וגירשה אותו בבושת פנים אל הפרובינציה.

באותם ימים, האצולה גם הניחה שרק היא יודעת להעריך את נפלאות הבישול, ולכן אין טעם להשקיע במטבחים מחוץ לארמונות. העמך, לפי התפיסה הזו, יכולים להסתפק בלחם צר ומים לחץ. אך השף המהולל מנצל את גלותו בפרובינציה כדי לבשל לנוודים הנקרים בדרכו, ובעידודו של בנו ושל אישה מסתורית המגיעה למקום, משתכנע כי מגיע להם יותר, ולאט לאט משקיע בהתקנת הסעודות ובצלחות שלהם, עד שהוא מניח את היסודות לעולם המסעדנות המודרני.

הסרט כמובן עורך דרמטיזציה ורומנטיזציה לאירועים שהיו באמת, וגם משחק קצת עם לוח הזמנים. הקמת המסעדה חופפת אצלו לדעיכתה של האצולה, והכל מגיע לשיא רגע לפני המהפכה הצרפתית. כך מתאפשר ל"דלישס" להפוך לאלגוריה: הדמוקרטיזציה של האוכל משמשת כאן משל לדמוקרטיזציה של צרפת כולה, ואולי אף של העולם כולו.

כשמביטים בכרזה של "דלישס", קוראים את השם שלו ורואים תמונות של שפים צרפתיים מחייכים, אפשר לחשוד בו כי מדובר בקומדיה קלילה - אך למעשה זוהי דרמה מאופקת, שמתנהלת בקצב איטי ויש בה סבטקסט. חלק מהחומרים השיווקיים בהם נתקלתי בשפות שונות גם מבטיחים כי הסרט "יגרום לצופים להזיל ריר", אך האמת שאין בו יותר מדי תקריבים מגרים על מאכלים, ותוכלו לשרוד את הצפייה גם בלי לזלול קרואסון ופירה של רובשון. פורנו אוכל הוא גירוי קל מדי מבחינת הבמאי אריק בנרד, שגם כתב את התסריט עם ניקולה בוקריף. הם מעדיפים לחפור במקומות עמוקים יותר, ומוציאים תחת ידיהם תבשיל שמגרה את השכל יותר מאשר את החך. הם עושים זאת בעזרת תסריט שנון, שחזור תקופתי מרשים ותצוגות משחק מעולות.

את השף מגלם גרגורי גדבואה ואת האישה שמשנה את חייו משחקת איזבל קארה, אבל את ההצגה גונב שחקן משנה: בנז'מן לווארן, מן השחקנים הצעירים העולים בצרפת, בתור הדוכס המרושע שמשפיל את השף פורץ הדרך בגלל המנה החתרנית שבישל. קשה שלא להעריץ סרט שבו האירוע המחולל הוא הכנה של תפוחי אדמה בכמהין. בשביל מה יש קולנוע צרפתי אם לא בשביל סרטים כאלה?

נסיים בכמה מילים על "נאמנות", המינורי מבין שלושת הסרטים. הוא יצא בצרפת ולא הותיר שום חותם. ההפצה שלו בישראל נראית רנדומלית ואף תמוהה. כל כך הרבה סרטים משמעותיים לא מגיעים כאן לאולמות, ודווקא הסרט הזה זוכה להפצה מסחרית? משונה ומתסכל.

את הסרט כתב וביים הלייה קריסטן, וגם כאן מדובר בדרמה תקופתית. במקרה זה, זירת ההתרחשות היא אלג'יריה בזמן המאבק לעצמאות בשנות החמישים. הגיבורה היא אישה שברחה מפולין לצרפת ואז עברה לאלג'יריה עם בן זוגה, קומוניסט שמצטרף למאבק האלג'ירי ונידון בשל כך למוות. כפי שרומז שם הסרט, זוגתו שומרת לו נאמנות ונאבקת למען שחרורו לחופשי.

רק שני דברים בסרט ראויים לציון. את הגיבורה מגלמת ויקי קרייפס, שמאז הופעתה ב"חוטים נסתרים" הפכה לאחת השחקניות העסוקות באירופה, ורק לאחרונה ראינו אותה גם ב"האי של ברגמן", "זמן", "קורסאז'" וסרטים רבים אחרים. כרגיל אצלה, הופעתה מהפנטת.

הדבר השני: הקולנוע הצרפתי לא מרבה להתעמת עם העבר הקולוניאליסטי של המדינה ועם פשעי המלחמה שביצעה באלג'יריה. "נאמנות" מעז לעשות זאת, ובצורה חריפה. באחת הסצינות, למשל, מספרים לנו על חייל צרפתי שרצח באכזריות ילד ערבי. בניגוד לשני הסרטים הקודמים, בסרט זה אין ערך אמנותי מיוחד, אבל גם הוא מעניין פוליטית והיסטורית.