"שירת סרטני הנהר" הוא מהתופעות הספרותיות הבולטות של ימינו. ארבע שנים לאחר שיצא לאור, הוא עדיין צועד במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, ובמקום השמיני ברשימה של סטימצקי. הישג מרשים גם לאור העובדה שמדובר ברומן הביכורים של דליה אוונס, זואולוגית במקצועה שלאחרונה עלתה לכותרות בגלל מעורבות לכאורה בפרשת רצח.
גם במרכז הספר עומדת פרשה פלילית - פיקטיבית במקרה שלו. מדובר במותו המסתורי של צ'ייס אנדרוז, אחד הבחורים הכי פופולריים בצפון קרוליינה של שנות השישים. החשודה העיקרית ברצח היא הגיבורה האמיתית של הרומן: בחורה בשם קאיה, שחיה בשולי-השוליים של החברה, מחוץ לציוויליזציה, והעירוניים שנקרו בדרכה הדביקו לה בלעג את הכינוי "ילדת הביצות".
הספר מדלג בין תקופות זמן שונות, ומתאר בפנינו את התבגרותה של קאיה, ואת הקשרים שפיתחה עם שני בחורים שונים בתכלית: צ'ייס, שמתגלה כדושבאג רציני וכטורף מיני; וטייט, שעוזר לה למצות את המיטב מכישורי המחקר, הכתיבה והציור שלה. הוא גם מתאר את הקשר המיוחד בין הגיבורה לטבע שמקיף אותה, ובצד זאת איך היא לומדת להשתלב בחברת בני האדם. נוסף לכך, הוא עוקב גם אחר חקירת הרצח וההליך המשפטי שמלווה אותה, ובתוך כל זאת מתאר את הווי החיים שמסביב לביצה.
בעיני, הספר כתוב נהדר - מורכב ומפותל אבל גם קוהרנטי וסוחף. אפשר להבין למה הצליח כל כך, כי יש בו הרבה איכויות ומעלות. הוא משכיל לתת תחושה של זמן ומקום, ולציג לנו עולם שלא הכרנו. הוא מצליח לבנות גיבורה ייחודית, כובשת ומעוררת הזדהות, והוא מיטיב לשלב בין ז'אנרים שונים - פולקלור אנתרופולוגי, דרמת מתח משפטית ומלודרמה רומנטית. נוסף לכך, הוא גם עוסק בסוגיות אקטואליות ורלוונטיות, ובראשן אלימות מינית נגד נשים.
היה ברור שבשלב מסוים הספר יהפוך לסרט, וזה קרה הקיץ. העיבוד הקולנועי עלה באמריקה לפני כמה שבועות, ואלינו הגיע בסוף השבוע האחרון, כשאת התפקיד הראשי מגלמת דייזי אדגר-ג'ונס הבריטית, מי שבזכות הסדרה "אנשים נורמלים" הפכה לאחת השחקניות הצעירות המבטיחות כרגע.
אין משפט מתנשא יותר מ"הספר היה טוב יותר", אבל מה לעשות שזו הדרך הכי טובה לסכם את העיבוד הזה. רק שני אלמנטים בו עושים שימוש מוצלח במבע קולנועי: צילומי הטבע, שמקימים לתחייה באופן מרהיב את תיאורי הנוף שברומן; והסיומת, שמיטיבה להשתמש בעריכה כדי לתאר את מעברי הזמן בצורה מרגשת. מעבר לכך, הסרט נחות בכל מובן לעומת המקור, ובינוני בכל קנה מידה.
קצרה היריעה מלפרט את הבעיות של הסרט. הנה כמה: הספר עשיר בקווי עלילה שונים ומשונים, והעיבוד הקולנועי מנסה לדחוס את כולם פנימה, אך אף שהוא נמשך כשעתיים, עושה זאת בצורה שטחית וחפוזה. בניגוד לרומן, הוא גם לא מצליח לבנות מתח סביב פרשת הרצח.
הספר הצליח כל כך גם בגלל שהיה כה מפורט וספציפי. היו בו למשל המון תיאורי אוכל. בסרט אין את זה. כשקוראים את הספר אפשר להרגיש לרגע שאנחנו נמצאים באותו זמן ובאותו מקום כמו הדמויות. כשרואים את הסרט, אין תחושה כזו. עיצוב הדמויות לוקה גם כן בחסר: צ'ייס וטייט לא נראים ולא מתנהגים כמו בחורים מצפון-קרוליינה של שנות החמישים והשישים, וגם קאיה לא משכנעת כ"ילדת ביצות". הם נראים כאילו יצאו מתוך מועדון לקרוס בקליפורניה של ימינו, והיא נראית כמו בריסטה היפסטרית של בית קפה לונדוני.
אדגר-ג'ונס בוודאי עוד תעשה הרבה דברים גדולים, אבל בסרט הזה היא לא מצליחה להעניק לדמותה של קאיה חיים קולנועיים. מסביבה, התצוגות של שחקני ושחקניות המשנה איומות כמעט ללא יוצא מן הכלל. בין השמות האלמוניים בולט דיוויד סטרייטהרן, משחקני האופי הוותיקים בקולנוע האמריקאי העכשווי, שמגלם את עורך דינה של הגיבורה, אבל אפילו הוא לא במיטבו, ונראה שעבד על טייס אוטומטי.
"שירת סרטני הנהר", בקיצור, מצטרף למצעד בלתי נגמר וכנראה גם בלתי נמנע של עיבודים בינוניים לספרים מעולים. הדבר היחיד המעניין בו הוא הסיפור מאחורי הפקתו. ובכן, את הסרט הפיקה חברת "הלו סנשיין" של ריס ווית'רספון. החברה שמה לעצמה למטרה לקדם כמה שיותר נשים, גם לפני המצלמה וגם מאחוריה. אז קודם כל, היא בחרה להביא אל הבד ספר שכתבה אותו אישה, שהגיבורה שלו היא אישה, ושעוסק בהעצמה נשית. לאחר מכן, באופן חריג להוליווד, כמעט את כל התפקידים הבכירים בפרויקט איישו נשים. בשרביט הבימוי אחזה אוליביה ניומן, לצילום אחראית פולי מורגן, את התסריט כתבה לוסי אליבר, את שיר הסיום כתבה טיילור סוויפט, והרשימה עוד ארוכה.
המצקצקים בלשון אמרו שהפרוגרסיביות האלה עוד ימוטטו את התעשייה, אבל העובדות אומרות אחרת: הסרט רשם הישגים כלכליים נאים בקופות ארצות הברית, יחסית לעידן המגיפות שבו אנו חיים, וגם בישראל נראה שיש לו קהל. צפיתי בסרט בהקרנה מסחרית רגילה ביום שלישי, והאולם היה עד אפס מקום. הוכחה שאפשר לעשות כסף גם כשניצבים בצד הנכון של ההיסטוריה.
הגידו כן לשון פן
סרט אמריקאי נוסף שעלה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע האחרון הוא "חיים במנוסה". הפעם לא מדובר בלהיט טרי, אלא בדרמה שמגיעה אלינו שנה וחודשיים לאחר הבכורה העולמית שלה בפסטיבל קאן, ושנה לאחר הפצתה בארצות הברית.
גם הפעם מדובר בעיבוד לספר - במקרה זה, מדובר בספרה האוטוביוגרפי של העיתונאית ג'ניפר ווגל, שיצא לפני כעשרים שנה. היא תיארה בו את יחסיה המורכבים עם אביה, איש מקסים אך נכלולי שהיה אחראי להונאת ענק. ההמחשה הכי טובה לאישיות האגוצנטרית והמגלומנית שלו היא היחס שלו ליום הולדתו: הוא נולד ב-14 ביוני, שבו חוגגים את אימוץ דגל הכוכבים והפסים כדגל האמריקאי, ומתייחס לתאריך הזה כאילו החגיגות הן לכבודו, ולא לכבוד ציון הדרך הלאומי. לכן, במקור הדרמה הזו נקראת "Flag Day", מה שהולך לאיבוד בתרגום העברי הגנרי שלו. את הסרט ביים שון פן, שגם מככב בו בתור האבא הנוכל, ואת דמותה של הבת מגלמת בתו במציאות - דילן פן.
פן היה פעם במאי מוערך, אבל השנים האחרונות לא מאירות לו פנים. סרטו הקודם "הפנים האחרונות" זכה לקטילות חריפות, וגם הסרט הזה התקבל בסבר פנים צונן. הוא אמנם הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, אבל יצא ממנה בידיים ריקות. הביקורות היו פושרות, וגם הביצועים הקופתיים היו כאלה.
בניגוד לדעה המקובלת, אני חושב ש"חיים במנוסה" ראוי לתשומת לב ולהערכה. הצפייה בו סוחפת ומהנה, וזו משלוש סיבות. הראשונה היא דילן פן, שירשה גנים טובים מאביה ומאמה, רובין רייט-פן. היא נולדה למסך הגדול, בכל מובן של הביטוי, וכובשת את לב הקהל עם נוכחות קולנועית יוצאת דופן. חוץ מזה, ניסיון העבר מלמד שקרבה משפחתית במציאות לא בהכרח מייצרת כימיה על המסך, אבל במקרה זה משפחת פן בהחלט מצליחה לייצר כימיה מחשמלת.
הסיבה השנייה היא העוצמה הרגשית של הסרט. בימינו, רוב הסרטים מתחבאים מאחורי ציניות וסרקזם. "חיים במנוסה", למרות שמו, לא בורח מהרגשות שלו. הוא אמוציונלי ורומנטי, ואף מדגדג את מחוזות הקיטש, אך בלי לגלוש לתוכם. זה יפה, מרענן ונוגע.
נוסף לכל זה, הסרט מתהדר גם בצילום היפהפה של דניאל מודר (פרט טריוויה: הוא במקרה בן זוגה במציאות של ג'וליה רוברטס). "חיים במנוסה" מתרחש במינסוטה, אבל צולם דווקא בקנדה. כך או כך, הצלם מוציא את המיטב מן הנופים שמולו, מן המצלמה שבידיו ומן המסך הגדול. מי שמזלזל בסרט הזה פשוט כפוי טובה. לראות בימינו סרט עם לב כל כך גדול, שחקנים כל כך טובים וצילום כל כך יפה זה ממש לא מובן מאליו.