הימים ימי בצורת, עונת מלפפונים טלוויזיונית, שלא לומר: עונת ירקות קפואים. הארץ גועשת על חלקי חיות שנמצאו בירקות קפואים. הטבע מתעורר, מסתבר, והפר את הברית הקדושה בין הצרכן לתאגיד: איך חדר השבלול לקודש הקודשים של שקית הירקות הקפואה? איך הוא מעז, למען השם, שבלול אחד לבד.
הסיפור הזה זעזע את כל אמות הספים. כבר אמרנו: ימי בצורת. באירופה, הבצורת חושפת אוניות שאבדו במלחמת העולם השנייה. בחדשות בישראל, הבצורת החדשותית חושפת גם עולם שלם של התרחשויות ותשומת לב גם לדברים אחרים, סמויים יותר מן העין, דרמטיים ביותר אך זנוחים בדרך כלל. הידד לבצורת.
וכך, בין אביב לענן, היכנשהו בין קרנבל החיות בשקית הירקות לבין הגשם באמצע הקיץ, הופיעה כתבה קצרה, תמציתית ועניינית של יוסי אלי בחדשות 13: תיעוד וידאו קצר של ניסיון לינץ' בירושלים - חבורת צעירים נגד עובד ערבי אחד, פשוט כי הוא ערבי. 109 שניות במהדורה.
כך, קומץ יהודים פשטו על חנות בעיר הבירה כדי לתקוף עובד ערבי. שמו מהדי ג'בארין. הם רבים, הוא אחד, והם מפליאים בו מכותיו. אחד מהם תולש קורת מתכת מהיכנשהו כדי להעצים את האפקט. תוקף אחר, אומר הכתב, רק בן 12. בגדיהם לבנים, נאים, מכובדים, אך הלב שחור משנאה. המאבטח המבוגר מנסה להדוף אותם אך לשווא. גם הוא יחטוף. בסך הכול, שלושה עובדים נאלצו להתפנות לבית החולים. למרות התיעוד, רק תוקף אחד אותר. כתב אישום הוגש נגדו. האחרים ימשיכו להסתובב חופשי.
התיעוד של האירוע מחליא ומזעזע, בלתי נתפס. התפרצות של רוע, שנאה ואלימות גזענית ומדממת. כל זה כאן על המסך. המדינה תסער? לא, המדינה סוערת עכשיו מחלקי עכבר שהגיעו בדרך לא דרך לשקית של ירקות קפואים.
יש הרבה דברים נוראים בסיפור הזה, אבל כדאי לדבר על הטריוויאליזציה של האלימות: העובדה שסיפור כזה מקבל מקום לא בולט בסדר היום, גם לא של גוף התקשורת שמפרסם את התיעוד שלו באופן בלעדי; ושבכלכלת הקשב הנוכחית, "גילויים חדשים על סנפרוסט" פותחים מהדורות ואילו אלימות מטורפת מתקבלת במשיכת כתפיים. הרי זה נבלע ברעש הכללי, בכרוניקה העייפה ממילא.
חשבון הנפש שהחברה הישראלית צריכה לעשות לא נוגע רק לשאלה איך יכול להיות שצעירים ישראלים מבצעים לינץ' גזענות בחנות, אלא גם על האדישות לכך, בתקשורת ובציבור. זה מה שקורה בחוץ בזמן שהזדעזעתם מסנפרוסט.
הסיפורים קשורים זה בזה, חלקי החיות בירקות הקפואים והלינץ'. אלה יחסי הכוחות החדשים: הסיפור הצרכני, עצם הרעיון שמשהו פגע לנו בקניות, חדר לתוך השקית של הירקות - מטריף את המדינה כאילו אין שום בעיה בוערת יותר בעולם, חטא בל יכופר, בזמן שהשנאה והגזענות הן טאבו לא נעים במקרה הטוב ומנורמלות במקרה הרע. למעשה, התקלה של סנפרוסט מאפשר לנו להעמיד פנים שאנחנו חיים במציאות נורמלית שאלה הבעיות שלה, ולהדחיק את היתר. רחוק מהפריזר, רחוק מהלב: בציר בין זעם לאדישות, בין השקית הקפואה שקנינו למכות רצח שחוטף מישהו אחר, כנראה שהוכרע באיזה מקום אנחנו עומדים.