"סמוך על סול" סיימה את חייה כמו שהתחילה אותם: נאמנה לעצמה ולגיבוריה

לאורך חייה "סמוך על סול" איפשרה לדמויות להנחות אותה. זו סדרה שעל אף שמה, סול גודמן כמעט לא הופיע בה: היא חתרה אל הדמות המסוימת שהכרנו ב"שובר שורות", ועשתה זאת ביסודיות, סבלנות ודקדוק. אפילו כשהגיעה העונה האחרונה, למרות שהגיבור כבר שינה את שמו, הוא עדיין לא היה בהלך הרוח שבו הכרנו אותו לראשונה.

בהתאם, העונה השישית יצאה לדרך עם הרבה סירים על האש. היה עליה להראות סוף סוף איך ג'ימי מקגיל הפך סופית לסול גודמן, להסביר מה עלה בגורלן של כל הדמויות שלא נמצאות ב"שובר שורות" - קים, נאצ'ו, הווארד ולאלו - לקפוץ לעתיד כדי לסיים את הסיפור של ג'ין עם נהג המונית, לחבר את כל הנימים הנדרשים אל הסדרה האם, ולקשור את כל הסיפור הזה כשמעליה מרחפת אחת הפינאלות הגדולות בתולדות הטלוויזיה.

לא בטוח שהעונה הזו - היחידה עם 13 פרקים, בעוד קודמותיה הסתפקו בעשרה - תיזכר כטובה בתולדות הסדרה. ללא ספק אפשר היה להקדיש פחות פרקים למבצע העוקץ נגד הווארד, ואולי גם לפרויקט השוד של ג'ין עם ג'ף. ועם זאת, היא סיפקה לאורכה שיא אחרי שיא אחרי שיא. כל וי שנדרשה לסמן הפך לקליימקס, ובכך היא מיצבה את עצמה כעונה שכוללת הכי הרבה רגעים בלתי נשכחים. מותו של נאצ'ו, הרצח של הווארד, הקרב האחרון של לאלו, קים מסובבת את הסכין בלבה של שריל, הפרידה. גם מבצעי העוקץ הניבו אימג'ים נפלאים, כמו הביקור של סול בקאנטרי קלאב, השלכת הפרוצה מהרכב מול עיניו של קליף מיין והסינבון שהולך וקטן על הצלחת.

שימו לב, מכאן והלאה ספוילרים לפרק האחרון של "סמוך על סול" ול"שובר שורות".

כעת הגיע הסוף ואיתו צרור ציפיות כמעט בלתי אפשרי. "סמוך על סול" נדרשת לסגור לא רק את הסיפור שלה עצמה, אלא של היקום כולו, והיא עושה זאת בצילו של הסיום האהוב, הבומבסטי והמספק של הסדרה האם. למרות זאת, נאמנה לדרכה השקטה והאורגנית, "סמוך על סול" עשתה זאת. אמנם לא כל אלמנט היה מושלם: הנאום של מארי היה מהונדס הרבה יותר מדי, אף שהיה טוב והגיוני לראות אותה במעמד הזה. גם בנאום של ג'ימי היה אפשר לוותר על רגע פה ורגע שם, כמו כשפנה אל התובע ושאל "קלטת את זה?". אף על פי כן, הפרק האחרון נוטה לשלמות. מבריק, יפהפה, עדין ומוחץ לב.

בדקות הראשונות של "סמוך על סול", אי אז ב-2015, ראינו את הגיבור ג'ין טקוביק, לשעבר סול גודמן, לשעבר ג'ימי מקגיל, חוזר הביתה אחרי יום עבודה בסינבון וצופה בקלטות הפרסומות הישנות שלו. בעולמו השחור והלבן, התזכורת הזו לחייו הטובים השתקפה מהמסך על משקפיו בצבע. השתקפות של כיסופיו. מדי עונה איכות הפתיחים של "סמוך על סול" נגרעה. מלכתחילה הם היו באיכות וידאו נושנה, אבל כמו בקלטת אמיתית, הצפייה המרובה בהם שוחקת את הסליל.

הפתיחים, שכל אחד מהם התמקד באביזר אחר המזוהה עם סול גודמן, התכתבו עם הפרסומות ההן. רמזו לנו שג'ין צופה בקלטות עד שהן כבר מתרפטות. בפרקים האחרונים של הסדרה הבלאי הזה מגיע לנקודת האל-חזור: הפתיח נעצר באמצע, מסך כחול משתלט על הפריים. ואז מגיע הדבר הכי מעניין - בסופו מתחיל פתאום סימן של הקלטה. שבועות לפני הפינאלה - שעלה היום (רביעי) בהוט, יס וסלקום טיוי ויגיע מחר גם לנטפליקס - רמזה לנו הסדרה שסול גודמן עומד להקליט סיפור חדש.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

זה היה הסוף המתבקש - אפשר לומר אפילו הצפוי - ביותר שניתן היה לשער. ואכן רבים מהצופים שיערו שסול יגיע לכלא, ושבדרך הוא ייקח על עצמו את האשמה בנוגע להווארד כדי לנסות לסייע לקים. חלק מהתחזית הזו נבע מכך שכבר ראינו סופים ביקום הזה, ומן הסתם "סמוך על סול" לא תרצה לשחזר את המוות של וולטר ווייט או את הבריחה המוצלחת של ג'סי פינקמן. חלק אחר נובע מאופיה המאופק של סדרת-הבת, יצירה שמעולם לא ניסתה להיות דרמת אקשן גדולה מהחיים, ושחלק ניכר מחייה התרחש בבית המשפט או סביב לו. ועל אף ההשערות הקולעות, כמו כמעט כל דבר בסדרה הזו - שמתוקף היותה פריקוול, לכאורה הרבה בה ידוע מראש - גם הסיומת נעשתה בצורה מפתיעה, חכמה ומרגשת.

בריאיון לוואלה! תרבות של היוצר השותף של "סמוך על סול", פיטר גולד, שכתב וביים את הפרק האחרון, הוא אמר: "כל דבר אחר בסדרה הזו שונה מאוד מ'שובר שורות', ולכן גם הסוף שונה בתכלית מזה של 'שובר שורות'". אלא שלמרות ההבדלים המובהקים בין הסופים של שתי הסדרות, בכל זאת יש דמיון בסיסי שקושר ביניהן: חשבון הנפש של הגיבור רגע לפני שהוא מקבל את מה שמגיע לו. בשני המקרים הוא מתעשת, יורד אל הקרקע ומודה בטעויות שלו בפני האנשים שהיו הכי קרובים לו - וזה מספק מאין כמוהו. במקרה של ג'ימי מקגיל יש משהו נוסף, עצוב ולופת. מדובר גם בפעם הראשונה שבה הוא מישיר מבט אל המצפון שבמשך שנים רעם בו, העוול שהוא ברח ממנו, היגון שאיכל אותו: מותו של אחיו צ'אק.

"השתדלתי. יכולתי להשתדל יותר. הייתי צריך"
(ג'ימי על צ'אק באולם בית המשפט)

שלושה פלאשבקים שזורים לאורך הפינאלה, והם מושלמים. כל שלושת האישים שמתארחים בו מוכרחים להיות בפרק האחרון של "סמוך על סול". שניים מהם היו ונשארו חלק מהותי ממנה מאז ראשית ימיה, השלישי הוא הדמות שאיתה התחיל כל העולם הזה לפני 14 שנים וחצי, לכן הוא חייב להפציע גם כשהכל נסגר. אך הרבה מעבר לכך, השימוש בגיחות לעבר פשוט מפעים. זו בוודאי הפעם האחרונה שנראה כל אחד מהשלושה האלה, וכל אחד מהם מקבל סצנה סופית שמזקקת ביופי גדול את דמותו. אגב כך, הפלאשבקים חוזרים אל נקודות מפתח בחייו של ג'ימי כדי להציג לנו רובד נוסף, קריטי, שקינן בו בלי שנדע, ובמקביל שופכים אור על מה שבסופו של דבר מתווה את המהלכים שלו עכשיו.

בתחילת הפרק הראשון של העונה האחרונה, כשהרשויות ארזו את האחוזה מנקרת העיניים של סול גודמן, אחד מהחפצים ששכבו שם היה הספר "מכונת הזמן" של ה"ג' וולס. פרק לאחר מכן ראינו אותו שוב על השידה שליד המיטה בצד ג'ימי. כמתבקש, הצופים ניסו לנתח את המשמעות כדי לנסות להבין מה היוצרים מרמזים לנו כאן, אם הספר קשור לעלילה ולשיאה העגום. יכול להיות שגם זה חלק מהעניין, אבל הפרק האחרון מדגיש כי בראש ובראשונה מדובר בפריט רגשי, כזה שג'ימי חזר אליו בדעתו לאורך השנים. כפי שניתן לצפות לנוכח ההדחקה האדירה שלו, הוא עשה זאת בצורה שרק מגרדת את פני השטח. אך כשהתמונה השלמה מתבהרת, היא מסגירה את עוצמות הכאב שתמיד ניסו לצאת החוצה והושתקו על ידו.

"שום דבר שהיית משנה?", אמר לו מייק בפרצוף האין-חוכמות שלו, קורא בדיוק את המצב. "אז תמיד היית כזה", אמר לו וולט בבוז. הסצנה הראשונה התרחשה כשנה אחרי מותו של צ'אק, בשלב האחרון של מסעם הכפוי של ג'ימי ומייק במדבר, הפרק השמיני בעונה החמישית. הסצנה השנייה התרחשה שבע שנים אחרי מותו של צ'אק, כשוולט וסול המתינו במקום המסתור של איש שואבי האבק, תקופת "מדינת השחם", הפרק שלפני סוף "שובר שורות". בשני המקרים דעתו של ג'ימי מרחפת אל הרעיון שהציגה לו "מכונת הזמן", ובשני המקרים הוא בוחר באפשרויות שטחיות המעידות על המאפיינים הכי שפלים שלו.

יש כל כך הרבה דברים שאנחנו יודעים, שראינו במו עינינו, שג'ימי עשה ובוודאי רוצה לתקן. גניבת הכסף בנעוריו מהקופה של אביו. התרומה שלו למותו של אחיו. התרגיל שהביא למותו של הווארד ולפרידה מקים. כל הדברים האיומים שעשה עם וולטר ווייט והביאו את שניהם אל המקום הזה, רגע לפני שהם נאלצים לעזוב את כל מה שהכירו לטובת מקום חדש בזהות חדשה. אבל בדיוק כמו אותו וולט באותו מעמד - רגעים אחרי שהפקיר את עמיתו לנאצים, הביא למות גיסו, חנק את אשתו שלו, התגולל על הרצפה עם בנו וחטף את בתו התינוקת - גם סול לא מישיר מבט אל האמת.

רק לבסוף, אחרי שהוא מתוודה בבית המשפט, אנחנו זוכים לראות את הפלאשבק השלישי. הפעם רומז לנו הביקור בעבר שמבין כל האפשרויות הרבות למוסר כליות בחייו של ג'ימי, ברגע הקטן והמסוים הזה טמונה החרטה הגדולה ביותר שלו. זה שאילו היה נוהג אחרת במהלכו, הכל עשוי היה להיות אחרת, לפחות לדעתו.

איזה משחק יפה של מייקל מקיין, מחדיר לפומפוזיות המוכרת של צ'אק גם רוך, פגיעות ובקשת קרבה. הסצנה מתרחשת כנראה מעט לפני תחילת אירועי הסדרה, מתישהו ב-2002, כשנה לפני מות צ'אק, כשג'ימי ניסה להקים את הפרקטיקה הפרטית שלו. כשצ'אק מציע לג'ימי לדבר על התיקים שלו, ג'ימי, למוד קרבות, אוטומטית מתגונן וסונט באחיו שהוא רק מחפש את מגרעותיו. צ'אק, בתגובה, מתקשח אף הוא, מביט בקרח שהביא אחיו ואומר: "אני מקווה שלא גנבת את זה ממכונת קרח של מלון דרכים". אמירה שבאופן טבעי רק מחזקת את כוונתו של ג'ימי ללכת.

אבל בשיחה הזו היה משפט שמלווה אותו מאז, כפי הנראה. מעט לפני שג'ימי עזב, צ'אק ביקש להשיא לאחיו עצה: "אם אתה מתקדם בכיוון שלא מוצא חן בעיניך, זו לא בושה לחזור אחורה ולבחור מסלול אחר". בתגובה ג'ימי שוב צולף בו בלשונו, וצ'אק אומר בכניעה: "בסוף אנחנו תמיד מנהלים את אותה השיחה, מה?". זו סצנה כל כך קטנה וכל כך גדולה, כזו שמאיימת להתפקע מרוב משמעויות. התנודות בשיחה ביניהם משקפת את היחסים בין השניים על רגל אחת - צעד קדימה, שני צעדים אחורה - והרמת הידיים בסופה היא המעגל שבתוכו יילכדו עד הסוף הטראגי. מעגל שג'ימי יישאר בו לבדו בשנים הבאות, קירותיו יסגרו עליו עד שהוא יפרוץ אותו סוף סוף.

אחרי שג'ימי יצא מהבית בשעתו, אנחנו רואים שעל הדלפק ליד צ'אק נמצא הספר "מכונת הזמן". מתישהו הוא מן הסתם השאיל אותו לאחיו, ובמשך כל שנות ההדחקה וההשלכה של ג'ימי, הספר נשאר אצלו כתזכורת בלתי מודעת, שריד סנטימנטלי, כמיהה לחזור ולתקן. רוח הרפאים של צ'אק הייתה שם תמיד ורדפה אותו. הוא הפציר באחיו הקטן להישאר ולשוחח. ג'ימי העדיף ללכת.

"תיכנס בראש מורם, תהיה ג'ון דילינג'ר של מתקן הכליאה מטרופוליטן"
(סול גודמן מנסה לשכנע את וולטר ווייט להסגיר את עצמו, "מדינת השחם", "שובר שורות")

במשך כמעט שבע שנים ג'ימי התמסר להסחות הדעת שעזרו לו לא לחשוב על חלקו במותו של צ'אק. הוא הפך את הווארד להתגלמות המצפון שלו עצמו, שוטם אותו בכל מאודו. איבה שהביאה לשורת הטרגדיות שגרמו לו להפוך סופית לדמות הריקה הזו, להפוגה הקומית הזו, סול גודמן. בדיוק כמו השותפה שלו לפשע, כמו שהוא מודה עכשיו, ג'ימי ברח. היא עשתה את זה בפועל, עקרה אל פלורידה, ואילו הוא נשאר באלבוקרקי וזנח את מה שהפך אותו לאנושי. אך הגורל שלהם היה דומה ומעציב באותה מידה.

לכן כשהוא מגלה שקים התוודתה מיוזמתה על האירועים שהובילו למותו של הווארד, השינוי ניכר מיד בפניו. מבט של הפתעה גמורה. וכשמאוחר יותר אוקלי מספר לו שקים בצרה בשל התביעה האזרחית של שריל, אלמנתו של הווארד, התגובה של ג'ימי היא מיד "לא!" שקט. אם היה נדמה שהוא משליך את קים אל מתחת לגלגלי האוטובוס, כבר בסצנה הזו אפשר להסיק שזה לא המקרה. גם לא כשקודם לכן החליט להתוודות על הווארד - סביר להניח שמלכתחילה הוא לא התכוון לגרור אותה לעניין הזה.

כשם שהבריחה של קים הייתה ההשראה לבריחה של ג'ימי, כך הווידוי שלה, כולל הנשיאה בהשלכות, הוא ההשראה לווידוי שלו. בתום השיחה במטוס אפשר כמעט לראות את גלגלי השיניים נעים בראשו. במהלך מבריק הוא הצליח זה עתה לחמוק מהעונש הראוי לו, הוריד את התובעים לשבע שנים במתקן כליאה נוח ונחמד. אבל אחרי שהוא גואל את עצמו כסול גודמן, הוא מחליט לגאול את עצמו כג'ימי מקגיל. מקליט על הקלטת הישנה.

כמו שעשה פעם, מול ועדת עורכי הדין של אלובקרקי, הוא נושא נאום ששומט את השטיח מתחת לרגלי כולם, שמפתיע את קים, אך הפעם עושה זאת בידיעה שהוא היחיד שייפול. בעבר הוא המציא את תחושותיו בנוגע למותו של צ'אק, הפעם הוא סוף סוף מתוודה על האמת, כולל בפני עצמו. דברים שהיו צריכים להיאמר לפני שנים יוצאים לאוויר העולם. בצורה מאוד אופיינית ל"סמוך על סול", זהו קליימקס של מילים בלבד, והן משיתות על ג'ימי את מלוא העוצמה של הדין.

קים עצמה כבר הייתה בדרך הנכונה. עוד לפני שהיא שמעה על תפיסתו של ג'ימי, ההכאה שלה על חטא הצליחה להוציא אותה מעט מהקונכיה שבה התחפרה בשש השנים האחרונות. היא מחליטה להתנדב במרכז סיוע משפטי, צעד ראשון - קרוב לוודאי שאחד מני רבים - לחזרתה אל המקצוע שהיא דחתה בעבר. בדומה לרובד הדומה בגורלותיהם של וולט לג'ימי, יש קווים מקבילים גם בין ג'סי לקים, כפי שרמזה הסצנה המשותפת שלהם בפרק הקודם. שניהם היו השניים בחשיבותם בסדרות שלהם, שניהם הצליחו לפדות את עצמם בעוד הגיבור זוכה לעונש כבד. אפשר גם לשער שהווידוי של ג'ימי יעזור לקים להוסיף ולהתקדם לכיוון הנכון, לחזור להיות עצמה שוב.

כשהיא מגיעה לבקר אותו במתקן הענישה מונטרוז - "אלקטרז של הרי הרוקי", מרחק 2000 ק"מ מפלורידה - כולם קוראים לו שם סול, כולל הסוהר, אבל הוא בעליל ג'ימי. עוד באוטובוס לשם ניכר שהוא לא מתבשם יותר מדי מאהדת עמיתיו, וגם בעבודתו במטבח בכלא הוא חף מהגינונים האופייניים לסול גודמן. כשהוא הולך לפגוש את עוה"ד שלו ומגלה להפתעתו את קים, היא אכן קוראת לו ג'ימי.

86 שנים הוא צפוי להעביר שם, ובכל זאת נראה שליו ושלם עם עצמו. כמו בפרק הראשון של הסדרה, הוא וקים נשענים על הקיר וחולקים סיגריה. כשהיא מדליקה את האש, הלהבה מגיחה מהמצית בצבע, ונשארת כך גם כשהיא בוערת באדום עם כל שאיפה מהסיגריה. פעם מה שצבע את השחור והלבן בחייו של ג'ימי היה הערגה לימיו כסול גודמן. עכשיו, כשבעל כורחו הוא נודע בשם הזה בפי כל, הצבע בחייו נובע ממה שהוא חולק עם קים, רגע שישמש תזכורת לכל הזמנים המשותפים שלו עם אהבת חייו.

קים וג'ימי משלמים שניהם על מעשיהם. היא עדיין תצטרך להתמודד עם התביעה האזרחית של שריל נגדה, הוא יעביר את יתר חייו בכלא. למרות זאת, במובנים החשובים ביותר הם חופשיים. הם תובעים מחדש את זהותם, גואלים את נשמתם ומאפשרים לעצמם להמשיך הלאה. זה לא סוף טוב אבל זה סוף מושלם.