"איך נתת לזה לקרות" נכנס לאחרונה לדפי ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי בנסיבות טרגיות: זה הסרט המקומי הטרי האחרון שאורי קליין פרסם עליו ביקורת. הוא עוד הספיק לכתוב טקסט על סרט בינלאומי, "לונאנה: יש יאק בכיתה", וגם על סרט ישראלי מן העבר, "אדי קינג", אבל בכל הקשור לסרטים חדשים תוצרת הארץ, זה היה המאמר האחרון שפרסם ב"הארץ" לפני מותו.
מדובר בסרטם הארוך הראשון של יאיר אשר ואיתמר לפיד, שניהם בנים למשפחות אצולה של הקולנוע הישראלי. אשר הוא בנה של העורכת והבמאית הוותיקה טובה אשר. לפיד הוא בנה של העורכת המנוחה ערה לפיד, ואחיו של נדב לפיד, אחד הקולנוענים המקומיים הבולטים של דורנו, שלאחרונה העתיק את מקומו לפריז. במקרה או שלא במקרה, גיבור הסרט הוא מוזיקאי ישראלי שמתגורר בעיר האורות ומגיע לביקור בתל אביב. העלילה עוקבת אחריו ואחר אח שלו - וגם אחרי החברים, החברות והאקסיות שלהן. אורי קליין כתב כי דרך כל אלה, הסרט "משרטט דיוקן של דור שלם".
למרות הסטנדרטים המחמירים שלו לגבי קולנוע ישראלי, קליין שיבח את הסרט ואף העניק לו ארבעה כוכבים - הישג מרשים לאור העובדה שמדובר בעבודת ביכורים, ובעיקר בגלל התנאים בהם הפיקו אותה. "איך נתת לזה לקרות" הוא סרט עצמאי במלוא מובן המילה, שנעשה כמעט בלי שום תמיכה - הקרנות תמכו רק בהשלמת הפקתו, אבל לא בהפקה עצמה, שהיתה הפקת גרילה.
הסרט ערך את בכורתו בתחרות הרשמית של פסטיבל ירושלים בקיץ הקודם, אבל למרות זאת ולמרות הביקורת המשבחת של קליין, זכה להפצה מצומצמת ביותר. הוא עלה בסינמטקים לפני כחודשיים אך זכה לחיי מסך קצרים, ולקהל לא ממש היתה הזדמנות לבוא לראותו. בשבועיים הקרובים יחזור לכמה הקרנות בודדות, ולרגל זאת שוחחתי עם השניים.
"ישראל 2022 היא מקום לא פשוט לסרט עצמאי ולאמנות בכלל", הם אומרים. "אנחנו חיים בעולם הכי חומרי שאי פעם חיינו בו. ואיכויות הפרסום של היוצר משמעותיות בהרבה מכל אספקט אחר של היצירה. אחת האכזבות הכי גדולות שלנו היתה שאנשים צעירים, שהסרט שלנו מדבר אליהם ועליהם, בקושי הגיעו לראות אותו. הבעיה היא לא רק שלנו, אלא של כל עולם התרבות, והקשר בין זה לחברה החומרנית שלו ברור. אנחנו חושבים שזו מגמה בעייתית. חברה חייבת זיקה לאמנות מקומית כדי לקיים את עצמה. בלי דור המשך למתווה התרבותי, משהו באבני החברה ייסדק באופן בלתי הפיך - וגם יהיה לכולנו מאוד מאוד משעמם".
בצד החיובי, השניים מציינים את צילומי הסרט כ"חוויה נהדרת שתישאר איתנו עוד זמן רב". הם מסבירים: "החוויה חרגה מעבר לגבולות של הפקה רגילה. חיינו בעולם של הסרט, בראנו סוג של משפחה זמנית. המסיבות היו מסיבות: רקדנו, שתינו, נשארנו שעות נוספות אחרי הצילומים להמשיך לשהות אחד בחברת השני. זה הסט היחיד שהיינו בו, שאנשים לא רצו ללכת הביתה. היו לזה גם השלכות על מה שרואים על המסך: באחד הימים, תפסה אותנו סופה קשה בצילומי חוץ בלילה. ברחנו עם מעט הציוד לחדר מדרגות וכבר פיזרנו את הצוות והשחקנים, אלא שאף אחד לא הלך ונשארנו שם לדבר במשך שעות. באיזשהו שלב הגשם הפסיק, אבל בגלל שכולם עדיין היו שם, המשכנו לצלם את הסצינה.
"הסרט הזה לא היה יכול להיות מה שהוא, אם הצילומים לא היו כל כך קרובים למציאות שבה התקיימו. אנחנו מאמינים בשילוב בין עבודה לכיף. חדוות היצירה היא ערך מהותי ביצירה עצמה".
השמות המוכרים ביותר בצוות השחקנים הם ענת עצמון ואלון אולארצ'יק, שמגלמים את ההורים של האחים. "ענת ואלון הם הזוג הכי ישראלי שיכלנו לחשוב עליו, מלח הארץ, והם גם שחקנים נהדרים שהתאימו לדמויות והתחברו לתסריט", אומרים אשר ולפיד על הבחירה בהם. "מבחינתנו, ההורים בסרט עייפים. הם כבר אחרי השיא, הם מותשים ומנסים להמשיך ולהחזיק תא משפחתי שברור שכבר התפרק והתרחק. במובן הזה, יש בהם משהו מעורר חמלה. הם גם לא שונים כל כך משאר הדמויות בסרט, שחיות איזה דיסוננס תמידי".
במהלך הסרט, מתפרץ דיון בין ההורים והילדים שלהם על מצבו של השמאל הישראלי, על עליבותו ועל הצביעות שלו, ועל הנחיתות שלו לעומת השמאל בצרפת. למה היה לכם חשוב לשלב את הדיון הזה בעלילה?
"בסצנה הזאת, הגיבור מגיע לארוחה משפחתית אחרי הרבה זמן שלא היה בבית של ההורים. השיחה הזאת מגלמת את מה שעורר אצלו סלידה ורצון להתרחק מלכתחילה. מבחינתו, השיחה מביאה לידי ביטוי מוסר כפול והיעדר אותנטיות. הדיסוננס בין הבורגנות השבעה והספונה לבין ה'רדיקליות' הפוליטית שלה מוציא אותו מכליו. חווינו חוויות דומות בתא המשפחתי שלנו ורצינו לפתוח דיון סביב הדיסוננס הזה - מה המשמעות של מילים בומבסטיות שנזרקות לאוויר בדיון פוליטי לוהט, כשסגנון החיים לא תומך בזה וכל קהל המאזינים שבוי?"
את האחים בסרט מגלמים יובל אורון ויקיר פורטל, ואת חברם הטוב רוי מילר, כבצידם מככבות בין השאר מורן רוזנבלט ומילי עשת. "מהר מאוד הבנו שהולך להיות לנו צוות של אנשים יפים, גברים ונשים כאחד, וזה מצא חן בעינינו", אומרים הבמאים על הליהוק, וכשאני שואל על כך שכל הגברים בסרט חסונים, חטובים וספורטיביים ותוהה אם יש מאחורי זה יד מכוונת, הם דוחים את התזה. "הרעיון שכולם מייצגים איזה מודל גברי מאוד ספציפי פחות מדבר אלינו. קודם כל, הם שונים זה מזה, כל אחד גבר בזכות עצמו, ומעבר לכך אנחנו רוצים להאמין שהדמויות שלנו מייצגות את עצמן כאינדיבידואלים, כבני אדם, ולא את כלל המין הגברי הישראלי - שהוא ללא ספק מגוון".
המין בסרט הוא מין של טינאייג'רים בסרט אמריקאי. הדמויות נכנסות לחדר ואז יוצאות, וחוץ מפעם וחצי אתם לא מראים את האקט המיני. למה בחרתם להראות את המין בצורה הזאת?
"הדמויות שלנו חיות חיים ארעיים ולא יציבים. אין להן בהכרח מקום משלהם: הן גרות אצל ההורים או עם שותפים רועשים. לאף אחד אין את הפריבילגיה לפרטיות. כולם נאלצים לספק את צרכיהם בתנאים לא אופטימליים. המצב הזה מגיע לשיא בסצינה שבה שתיים מן הדמויות לא מצליחות לשכב בפועל. המציאות של הגיבורים כל כך כאוטית ולא יציבה, שאפילו היכולת לבצע אקט מיני פשוט הופכת לאתגר רציני".
גיבור הסרט הוא אמן ישראלי שחי בפריז, בדיוק כמו אח/בן דוד שלכם, נדב לפיד. היססתם לגבי הכתיבה של הדמות בצורה הזו? הרי ברור שכולם ישאלו על הקשר בין הסרט למציאות, והנה גם אני שואל.
"יצירה תמיד משלבת אוטוביוגרפיה עם בדיה, וכך גם הסרט הזה, שהוא ערבוב של מציאות ודמיון. בכל הדמויות יש חתיכה מאיתנו ומהסובבים אותנו, אבל אין הרבה דמיון בין נדב והגיבור, בטח בכל הקשור לאופי".
למה כתבתם אותו כמוזיקאי ולא כקולנוען?
"מוזיקה פשוט מצטלמת טוב יותר".
"איך נתת לזה לקרות" יוקרן היום (שלישי) בסינמטק הרצליה ב-20:30, ולאחר מכן בשישי 2.9 ב-21:30 בסינמטק תל אביב ובשבת 3.9 ב-17:00 בסינמטק תל אביב.