במאי 1980 ביקר תושב כפר סבא בסרט "מופע הקולנוע של רוקי", וחזר המום. "בקולנוע הייתי עד להקרנה דו-מסכית: מה שהופיע על המסך נשנה, מעשה קופים, אף באולם. כל תמונה שהופיעה על המסך הומחשה בידי הצופים באולם", כתב אז לעיתון "דבר", ופירט: כשאש נראתה על המסך - הועפו גפרורים ומציתים בחלל האולם, ובמהלך סצינה של טקס נישואין, "מטר של פתיתי נסורת עץ" הושלך באולם. "לו היו חברי הוועדה [לביקורת סרטים והצגות] נוכחים בהקרנת הסרט... היו נדהמים מתגובות הקהל", הדגיש.
התיאור המדהים הזה נכון באופן עקרוני מאז ועד היום: "מופע הקולנוע של רוקי" - הדוגמה האולטימטיבית לסרט פולחן - הוא טקס שהקהל שותף לו באופן פעיל: שר את השירים, משחזר סצינות ומוסיף עליהן משלו הערות, שבמהלך השנים הצטברו למין מסורת שעוברת מפה לפה. כלל לא בטוח שהאירוע המרכזי מתרחש על המסך - אלא בין הצופים.
לאורך השנים הטקס הזה מתקיים בהקרנות פעילות של הסרט או בהופעות חובבים, אבל השבוע זימן למעריצים השרופים אפשרות יוצאת דופן: הפקה בינלאומית של תיאטרון אמבסדור מהווסט אנד, בבימוי כריסטפר לוסקומב וטוני קסטרו, הגיעה לסדרת הופעות בישראל. הכי קרוב שאפשר למקור, עם בקשה אחת מצד ההפקה: לא לזרוק אורז על הבמה.
נעשה סדר לטובת מי שבמקרה נקלע לסיטואציה: בשנות ה-70 יצרו ריצ'ארד אובראיין וג'ים שרמן מחזמר שכולו פרודיה ומחווה עם טוויסט קווירי לסרטי אימה ומדע בדיוני ישנים, בשם "מופע האימים של רוקי". העלילה לא מאוד משנה, אבל בגדול היא מתארת את סיפורם האומלל של בראד וג'נט, ילדים טובים ירושלים, שמוצאים את עצמם מחפשים מקלט בלילה סוער בטירתו של פרנק נ' פורטר, טרנסווסטייט מתוק מהכוכב טרנסקסואל בטרנסילבניה. באותה הזדמנות פרנק מקים לחיים את רוקי, אדם מלאכותי שבנה, ומכאן ואילך הערב ההזוי הולך ומסתבך. מדובר בקרנבל קומי שמערבב את הגבוה והנמוך, את המותר והאסור, וכפי שיסתבר לימים - גם את הבמה והקהל.
המחזמר עובד בתורו בשינויים קלים למסך הגדול תחת השם "מופע הקולנוע של רוקי". הסרט נכשל ונקטל, אך הפך בזריזות יחסית לתופעת תרבות חריגה, ששברירים שלה תוארו למעלה, עם מעריצים בכל העולם שמשננים כל שורה ומגיבים תוך כדי ההקרנה. השכבות בעוגה הזאת - הסרטים הישנים שעליהם נעשתה הפרודיה, המחזמר המקורי, הסרט והתוספות של הקהל - הצטברו למפלצת בממדי ענק, וכל אחת מהן היא חלק בלתי נפרד מהיצירה כמו שהיא כיום.
יש בזה ממד של אירוניה: מה שהתרסק בקופות והפך לתופעת תרבות מחתרתית ורדיקלית הוא היום שוב מופע משגשג בהיכל התרבות, שהקהל מגיע אליו בבגדים מעונבים אחרי ששילם כרטיס שעולה מאות שקלים (אם כי פה ושם היו גם כמה צופים מחופשים). זה הרי גלגל החיים הקפיטליסטי של התרבות הפופולרית. גם התנאים התרבותיים השתנו עם הזמן, וחייבים להודות, צפייה ב"רוקי" ב-2022, זו חוויה שונה: חלק מהרפרנסים כבר לא מוכרים לקהל, הייצוגים הקוויריים כבר הרבה יותר במיינסטרים, ושיטות החיזור של פרנק עשויות להיחשב במונחים של היום כמטרידות. אבל לא צריך להתאבל. כמו שאומר המספר לרוקי: "אתה התוצר של זמנך, אל תיכנס לדיכאון".
גם כתוצר של זמנו, "מופע האימים של רוקי" עדיין סוחף. הקסם נשמר והרוח חיה. הציווי העוצמתי של המופע - "אל תחלום על זה, תחיה את זה" - הוא עדיין מסר חזק שכובש את הלב, מעורר השראה ושמחה, וזה עובר הלאה לצופים.
ובינינו: הם החלק החזק שבכל הסיפור. הרבה יותר ממה שמתרחש על הבמה, שהוא נחמד ומוכר וידוע, וממילא פרודיה מוגזמת שנעזרת בתפאורה צעקנית ומשחק מוקצן - מהקאסט החביב בסך הכול, לא יותר ולא פחות, נציין במיוחד את סטיבן ווב שנהנה מכל רגע כפרנק ההיפר-מיני והנרקיסיסט - ההתרחשות בכיסאות ובמסדרונות הייתה המרגשת באמת, גם בלי שגרגר אורז אחד הושלך לאוויר. בשיר השלישי, שבו שרים על אור שעולה מהטירה של פרנק, המוני טלפונים האירו; כשהגיע "The Time Warp", השיר המוכר ביותר מהמחזמר, היו צופים שקמו והצטרפו לריקוד; וכל שורה כמעט - וזו לא הגזמה - לוותה בקריאות מהקהל לפי כל חוקי הטקס. השחקנים יודעים שזה מגיע, ומשתפים פעולה.
לצופה תמים זה עלול להיראות תמוה, לא מכובד ואפילו מפריע או מציק. האמת היא הפוכה: זה כיף לא נורמלי. "מופע האימים של רוקי" הוא המופע שלהם. הצופים הם אלה ששולטים בהצגה, לא פחות ואולי יותר מהשחקנים על הבמה. למעשה, הם אלה שהופכים את "מופע האימים של רוקי" לחוויה בלתי נשכחת.
לתפקיד המספר בחרה ההפקה נציג מקומי, המעצב יובל כספין, ובהחלטה מפתיעה או שמא תמוהה במיוחד - התפקיד שלו לבדו נאמר בעברית. כספין, שהתוודה כי הוא מעריץ של המחזמר, התרגש מאוד ולא הבריק. בעיקר היה חבל שהקריא את השורות שלו מדף: מהפקה כזאת מצופה יותר. מצד שני, אם כספין הוא מעריץ, מדוע לא לראות גם בהופעה שלו על הבמה עוד חלק נהדר מהפולחן של רוקי וההשתלטות של המעריצים על המופע, חלום של אוהד אחד שהתגשם? על כל פנים, נדמה שהמחשבה של ההפקה לקרב כך את הצופים המקומיים התגלתה כשגויה: הקהל היה מסתדר מצוין עם מספר באנגלית.
בסיום המופע, לאחר הרפריז ל- "Science Fiction/Double Feature" (השיר הכי יפה במחזמר, לטעמי), חזרו השחקנים לתת עוד פעם כהדרן את שני השירים האהובים הנוספים מתוכו: "The Time Warp" ו-"Sweet Transvestite". הפעם כבר כל הקהל היה על הרגליים, עד שיצא מן הפנטזיה בחזרה אל הרחובות המשעממים של תל אביב.