סוף אוגוסט הוא הגארבג' טיים הרשמי של עולם הקולנוע. האולפנים ההוליוודיים לא מפיצים כמעט אף סרט בסוף השבוע הזה, ונטפליקס מסתפקים ב"זמן לעצמי", קומדיה שחצי מהבדיחות שלה קשורות לעשיית צרכים על רהיטים. החצי האחר - קשור באשכים.
כמשתמע משם הסרט, הוא עוסק באדם שלוקח זמן לעצמו. מדובר בעקר בית, שזוגתו וילדיו יצאו לחופשה בלעדיו, והשאירו אותו לבד לראשונה מזה זמן רב. הוא פורק כל עול, ועושה שטויות עם חברו הטוב והמפוקפק, שמסבך אותו בעלילות שונות ומשונות - מניסיון לגנוב צב ועד מפגש אלים עם מלווה בריבית קצוצה. נוסף לכך, הגיבור גם מתחיל לחשוד כי זוגתו, אדריכלית מצליחה, מנהלת רומן עם הבוס המסוקס שלה - ומנסה לנקום בו בצורה ילדותית. אך עם הזמן, הגבר המתוסכל ילמד להיות פחות רכושני, פחות פראייר ופחות לוזר, ויהפוך לאבא, בן זוג ואדם טוב יותר.
כרוח הימים, הסרט עולה ישירות לסטרימינג, אבל עומדים מאחוריו שמות נוצצים למדי, שעד לא מזמן כל תוצר חדש שלהם היה מגיע לאקרנים בהפצה רחבה. את הגיבור מגלם קווין הארט ואת חברו הטוב מרק וולברג, ומאחורי המצלמה עמד ג'ון המבורג, שבעבר היה חתום על להיטים כמו "ואז הגיעה פולי", וכבר עבד עם הארט ב"פגוש את הפוקרס הקטנים" וב"חכם בלילה". הסרט ההוא התחיל בסצינה בה בה הכוכב יושב במסעדת יוקרה וכדי להתחמק מתשלום החשבון, תולש בסתר שערות ערווה מן המפשעה שלו ואז מפזר אותן על הצלחת. ב"זמן לעצמי" הרמה נמוכה עוד יותר.
חובבי הומור פיפי-קקי יייהנו פה ושם מכמה בדיחות ב"זמן לעצמי". וכל השאר? חבל על הזמן שלהם. זהו מסוג הסרטים שלא זוכרים מהם כלום רגע קט אחרי שמסיימים לצפות בהם. זו לא תחזית, אלא עדות - צפיתי בסרט לפני כשבוע וברגע כתיבת שורות אלה הוא כבר נשכח כמעט לחלוטין מזיכרוני.
אז מה אני כן זוכר? שכמיטב המסורת של הקומדיה האמריקאית, גם כאן הפוליטיקה המגדרית מורכבת. מצד אחד, הסרט לכאורה פורץ דרך. בניגוד לרוב ההפקות ההוליוודיות לאורך השנים, הפעם האישה היא מי שמנהלת קריירה מצליחה, והגבר הוא מי שנשאר בבית ומטפל בילדים. אך מצד אחר: האישה הזו, אותה מגלמת רג'ינה הול, נותרת דמות שולית לאורך העלילה, וגם שאר הנשים הן דמויות משניות לכל היותר. רוב הזמן, העלילה מתמקדת בגברים, באשכים שלהם ובהפרשות שלהם, שלא לדבר על כך שהגיבור מתייחס לזוגתו בקנאות ובטריטוריאליות כאילו שהיא הרכוש שלו.
מה שכן, הנשים בסרט חזקות פיזית יותר מגברים, והחזקה מכולן היא משלנו. המלווה בריבית מסתובב עם חיילת קשוחה שמרסקת בשבילו את האצבעות של בעלי החוב, והיא מתגלה כבחורה ישראלית בשם דורית, שאחת הדמויות מכנה בטעות "דוריטוס", ונראה שהגיעה לאמריקה אחרי שירות ביחידה קרבית כלשהי בצה"ל.
בשבוע שעבר פרסם נעם גיל מאמר מצוין ב"הארץ" על הנטייה של סופרים יהודים-אמריקאים להציג את הישראלי כאקטיבי, לוחמני וקרבי. זה נכון גם לקולנוע ו"זמן לעצמי" הוא המחשה נוספת לכך. התסריטאי-במאי ג'ון המבורג הוא יהודי-אמריקאי, והדמות הישראלית אצלו היא גרסה מוקצנת במיוחד של הסטריאוטיפ הזה.
בעבר, לא פעם ראינו אמריקאים שגילמו דמויות ישראליות בסרטים הוליוודיים. כיום, התעשייה שמה דגש על ייצוג אותנטי. בהתאם לכך, מי שמגלמת את דורית היא ישראלית על אמת - שחקנית בשם שירה גרוס, שלמדה בבית צבי אבל בשנים האחרונות פועלת בלוס אנג'לס. כיאה לגישה האותנטית, היא מדברת כאן במבטא ישראלי מודגש ואפילו צועקת "כפרה עלייך" בעברית, ועם ובלי קשר לכך עושה עבודה מצוינת. התפקיד שלה קטן, אבל באופן אובייקטיבי, הדמות שלה מתגלה כדבר הכי טוב בסרט.
בשלב מסוים, גם המוזיקאי סיל מגיח לכאן בתפקיד עצמו, ואף מבצע את להיטו האגדי "קרייזי". דורית מספרת שהיא מעריצה שלו, ואפילו היתה בהופעה שלו ב"תל אביב" ב"2017". למעשה, ההופעה בכלל היתה ב-2010 וברעננה. גם בזמן אמת, סיל עצמו התבלבל והכריז "ערב טוב, תל אביב", אז אפשר להבין את מקור הבלבול - וכן, פרטי הטריוויה האזוטריים האלה הם הדבר הכי מעניין שיש להגיד על הסרט הזה.