הרעיון של "רק רוצחים בבניין" קצר מועד מטבעו. כלומר, זה ממש בשם הסדרה (במקור Only Murders in the Building, "רק רציחות בבניין") - יש גבול לכמות הפעמים שבניין אחד יכול לשמש כזירה לרצח ואז עוד רצח. ואפילו אם הסדרה תחטא לשמה, עדיין שלושת גיבוריה - בגילומם הנהדר של סטיב מרטין ומרטין שורט, והנהדר הרבה פחות של סלינה גומז - יהיו אלה שהמיתות האלימות יקרו בסביבתם ויצטרכו לפתור את התעלומה. זהו אבסורד מובנה שהסדרה ממחישה פעם אחר פעם עד כמה היא יודעת לשחק איתו, לדחוק אותו עד לשוליו הכי רחוקים והכי מלבבים.
עלילת העונה השנייה, שהסתיימה השבוע בדיסני פלוס ישראל בצמוד לשידור בהולו בארה"ב, נולדה כבר בקודמתה. למעשה, הסצנה של מייבל הגוהרת מעל גופה מדממת היא זו שממש פתחה את הסדרה. בסופה של אותה עונה, רגע אחרי שצ'ארלס, אוליבר ומייבל פתרו את התעלומה שבבסיסה, הם נעצרו בחשד לרצח. עשרה פרקים עמוסי רמזים וחשודים חפים מפשע לאחר מכן, הסיפור הגיע לשיאו במסכת מטורללת, עתירת טוויסטים ובעיקר מצחיקה מאוד. השלושה, מחוזקים במספר גורמים נוספים מהבניין, חשפו את זהות העבריין האמיתי, בצורה שקשרה הכל עד ממש לראשית ימיה של "רק רוצחים בבניין" ולפודקאסט שחיבר מלכתחילה בין החברים. זה חלק ממה שהופך את העונה השנייה למספקת כל כך: היא סוגרת שני כרכים, לא רק אחד, ועושה זאת בצורה שמרגישה שלמה, גם אם היא בעצם לא ממש.
מכאן והלאה ספוילרים לכל העונה השנייה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אם רק חושבים על זה קצת, הישורת האחרונה הזו, כמו גם הרצח עצמו ופרטים רבים לאורך העונה, עומדים על כרעי תרנגולת. בראשם: נניח שאפשר להאמין שסינדה (טינה פיי) חקרה נמרצות את תעלומת מותה של בקי באטלר (אדינה ורסון), מה שאומר שהיא ראתה תמונות רבות שלה, ובכל זאת לא קישרה בינה לבין זו שיש לה פרצוף זהה, עובדת לצדה והציעה לה את הרעיון לפודקאסט. זה כנראה חלק מהיחס המקטין של סינדה כלפי פופי, היא לא באמת רואה אותה. אבל מצופה מאיתנו להאמין שפופי חזרה איתה אל עיירת הולדתה כדי לחקור ואף אחד מהתושבים לא מזהה את הבחורה שאמורה להיות מתה?
אולם זה באמת לא משנה. כי מה שכל כך מושלם בקליימקס של הפרק האחרון, "מסיבת הגילוי הרצחנית" (כן, זה לא ממש עובד בעברית), הוא האופן שבו הוא מזקק את תמציתה של "רק רוצחים בבניין": התעלומה נחמדה, הסיכונים מותחים והפתרון מוצלח, ובמקביל היא גם קצת מבולגנת ומלאת חורים - אך כמאמר הקלישאה, מה שחשוב בסופו של דבר הוא החברים שהרווחנו לאורך הדרך.
כסדרה שאחד מגיבוריה הוא במאי תיאטרון ואחר שחקן, הבמה תמיד הייתה חלק מהדנ"א של "רק רוצחים בבניין". נאמנה לכך, "מסיבת הגילוי הרצחנית" הייתה הצגה לכל דבר (כזו שמן הסתם מבוססת על אגתה כריסטי) שנועדה לקהל של אישה אחת, הבאטלר שעשתה את זה. כל יתר הנוכחים - כולל סינדה, מתברר - הם השחקנים.
לכאורה לא באמת היה צורך בשאר דיירי הבניין, אבל כל אחד מהם קיבל תפקיד קטן שהצדיק את מקומו, וחלקם גם נדרשו כדי להעמיד פנים שהם משתלטים על אליס (קארה דלאווין). הנוכחות שלהם חשובה כי היא מעגנת את האחווה שנרקמת בין השלישייה המרכזית לבין יתר הדיירים, יחסים שידעו עליות ומורדות. הקורבן של העונה השנייה, באני פולג'ר (ג'יין האודישל), היא המייצגת הגדולה ביותר לתנודות האלה. היא החלה כאנטגוניסטית מובהקת, אך אחרי מותה הפכה לדמות מורכבת יותר ומכמירת לב.
בכלל, מערכות היחסים הן מרכיב קריטי ב"רק רוצחים בבניין", והיא ניצלה את הציור הגנוב שבלב העונה השנייה כדי לעסוק בהורים וילדים, ובפרט אבות. אביו של צ'ארלס כיכב ביצירה, מה שהביא את הבן לחשבון נפש עם העבר שחשב שהכיר, ובמקביל הציג לנו אותו עצמו כתחליף-אב לדמות החדשה הכי מוצלחת העונה, ועם מעט מדי זמן מסך: לוסי (זואי קולטי, "אימת המתים המהלכים"). במקביל אוליבר גילה כי הוא אינו האב הביולוגי של בנו, מה שהביא לבחינה חביבה, גם אם קלישאתית, של מהות היחסים בין השניים - וגם זו של טדי דימאס (ניית'ן ליין) עם בנו ת'יאו (ג'יימס קברלי); ואילו מייבל הבינה שפערי הזיכרון שלה טמונים בטראומה שחוותה ממות אביה כשהייתה ילדה.
זאת הסיבה שקשה לא למחול על התפרים הפרומים של "רק רוצחים בבניין". החורים העלילתיים מתמלאים בנשמה, מודעות עצמית נדיבה וקומדיה שבאמת מניבה צחוקים רמים. זאת אומרת, איזה מין דבר זה פחד מהילוך איטי? אולי זו פוביה אמיתית שקיימת בספרות המקצועית, אך היא נשמעת כה תלושה, משהו שהוכנס לתסריט רק כדי לאפשר למרטין, שורט ושאר החבורה סביבם להפגין את הקומדיה הפיזית שאין לה באמת קשר לפתרון התעלומה. אבל תודה לאל שהם הכניסו אותה, כי זה היה מעולה.
מעל הקאסט המוצלח - והעמוס בהופעות אורח מרשימות (כולל שירלי מקליין האגדית בעונה החולפת) - זורח סטיב מרטין. אני מן הסתם מכיר אותו כל חיי, הוא תמיד היה שם ברקע, מתארח שוב ושוב ב"סאטרדיי נייט לייב", מתארח בתוכניות טוק שואו, משחק וכותב. אולם "רק רוצחים בבניין", שהוא עצמו יצר יחד עם ג'ון הופמן, היא בבחינת גילוי מחדש של הגאונות שלו.
אף שהמנעד שלו פנומנלי, יש בו הדר שצובע באלגנטיות כל דבר שהוא עושה. זה כך גם כשדמותו סופגת עוד ועוד עלבונות, ואפילו ברגעים הכי היסטריים ומופרכים כמו ההילוך האיטי ההוא, או כשבסוף העונה הקודמת ניסה לזחול ולהזעיק עזרה בעודו משותק מרעל. במקביל, הוא מאוד כובש ונוגע ללב בקשר שלו עם לוסי, כשהוא חוקר לגבי אביו או נאלם בעודו מנסה להתחיל עם אישה שהוא מחבב. בכתבת פרופיל עם מרטין בהוליווד ריפורטר, הוא סיפר שמבחינתו זהו תפקיד המשחק האחרון שלו. סיבה ענקית לכך שלמרות הפרמיס המאוד מגביל שלה, ההצגה של "רק רוצחים בבניין" חייבת להימשך.