מחלקות העיתונים, פליירס, ציפור שחורה: איזו סדרה שווה את זמנכם?

אם לשאוב לרגע השראה מהעמוד "פוסטרים כנים", קשה לברוח מהתחושה ש"מחלקות העיתונים" הייתה צריכה להיקרא "דברות מוזרות". כל המוטיבים של סדרת הלהיט ההיא נמצאים כאן: חבורת מתבגרות בשנות השמונים שמתניידות על אופניים, מתקשרות עם מכשירי קשר, מנהלות מאבק מול כוחות גדולים מהן עם נגיעות מד"ב, קשיי התבגרות וסודות שמשפיעים על מערכות היחסים ביניהן ועוד. היא מבוססת על סדרת קומיקס שראתה אור שנה לפני העונה הראשונה של "דברים מוזרים", כך שכל דמיון בין השתיים מקרי (או ליתר דיוק, מתרפק על אותן יצירות אייטיז). ובכל זאת, קשה מאוד להתייחס אליה מבלי להשוות.

ב"מחלקות העיתונים" של אמזון פריים וידאו החבורה נפגשת במקרה בקליבלנד 1988, במסלול חלוקת העיתון המקומי לפנות בוקר. טיף היא התלמידה המבריקה שעתידה הזוהר ממתין לה, ארין היא נערה ביישנית ממוצא סיני-אמריקאי שזהו יומה הראשון בתפקיד, מאק הקשוחה היא הוותיקה בתחום ומשתמשת בו כדי להימלט מחייה העניים עם משפחה מורכבת, ולבסוף ישנה קיי ג'יי - נערה יהודייה מבית עשיר ומבוסס שמנסה למצוא את עצמה בתוך הזיוף שהוא חייה כפי שהיא תופסת אותם. המפגש בין הארבע מוביל אותן לאירוע חריג, שבמהלכו הן נקלעות למסע בזמן אל שנת 2019 ולמפגש עם גרסאותיהן הבוגרות, וכן עם שני כוחות שנאבקים ביניהם על ניהול ציר הזמן האנושי.

ייאמר לזכותן של חבורת המחלקות שהן חמודות ומעוררות הזדהות כל אחת בדרכה. גם הדינמיקה ביניהן עובדת לרוב, וכוללת לא מעט רגעי גיבוש שמזכירים את הקסם שקרה בין חברי "דברים מוזרים". אלא שכל הדברים האחרים בסדרה עובדים הרבה פחות טוב. בראש ובראשונה אמורים הדברים על הכתיבה, שמתפזרת ומתקשה לייצר סיפור קוהרנטי. ככל שהסדרה מתקדמת, סיפור המסע בזמן שלה הולך ונעשה מופרך יותר, בעיקר בכל הנוגע למאבק בין שני הכוחות המתנגשים שלמרכזו נסחפות הבנות. העובדה שהסדרה מקדישה זמן כל כך נרחב למלחמה הזו, רק מחמירה את המצב - כי בשום שלב היא לא מצליחה להפוך מעניינת. הדמויות בשני הצדדים מצליחות להיות מתישות ולא מובנות בו זמנית, כמו אדם מטורלל למראה שמלבד קשקושי נבל גנרי, לא ממש ברור מה תפקידו בסיפור.

ככל שהעונה מתקרבת לסופה, הולכים החלקים המופרכים ומשתלטים על רגעים מעניינים, ולפרקים אפילו מרגשים, של הבנות לבין עצמן הבוגרות וכחבורה. אם "דברים מוזרים" הפכה את החלק הזה למנוע העיקרי שהעלילה המד"בית סובבת אותו, ההיררכיה ההפוכה של "מחלקות העיתונים" מובילה אותה בסופו של דבר לסוף חלש וטיפשי.

מפתיע להיווכח שמאחורי העיבוד הזה עומדים כריסטופר קנטוול וכריסטופר סי רוג'רס, יוצרי "קוד שרוף" הנפלאה. מהם אנחנו מצפים ליותר. מצד שני, אולי כמו בסדרה הקודמת שלהם, גם "מחלקות העיתונים" תרשום זינוק באיכותה אם יתאפשר לה להמשיך לעונה נוספת.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

לעומת הכריסטופרים, הנה צמד יוצרים אחר שהצליח להבריק בפעם השנייה ברציפות. בפעם הקודמת שדן פרלוט וטוני יאסינדה חלקו ניהול של סדרת טלוויזיה, זה נגמר ב"חוליגן אמריקאי" המעולה, שביזיון ביטולה על ידי נטפליקס עדיין צורם. זאת הייתה דוגמה מופתית לאופן שבו מפרקים ז'אנר כדי לייצר עליו פארודיה, כשבמקביל הסיפור עצמו סוחף ומרתק באופן שלא היה מבייש יצירות מצליחות מאותו ז'אנר בדיוק. בזמנו המטרה הייתה הפשע האמיתי, הפעם סימנו לעצמם השניים דרמות ספורט דוקומנטריות - ז'אנר שהולך ותופס תאוצה בשנים האחרונות, עם הצלחות אדירות כמו "לעודד", "פורמולה 1: המרוץ לניצחון", ובעיקר "הריקוד האחרון".

במוקד של "Players" עומדת קבוצת גיימינג בשם Fugitive, שמתחרה בליגה המקצוענית (האמיתית לחלוטין) של League of Legends - משחק שבמהלכו שתי קבוצות בנות חמישה שחקנים כל אחת, מנסות לכבוש זו את שטחה של זו כדי לזכות בניצחון. "פיוג'יטיב" עצמה קרויה על שם הכוכב והמייסד שלה, המכונה קרימצ'יז (Creamcheese), שברח מבית הוריו והקים את הקבוצה. אף שהוא נחשב לאחד השחקנים הגדולים והקולניים בסבב, קרימצ'יז לא הצליח מעולם להוביל את קבוצתו לאליפות - עד שכוכב צעיר והפוך לו לחלוטין באופיו, מגיע לקבוצה ומאיים לתפוס את מקומו ככוכב הגדול.

כמו ב"חוליגן אמריקאי", היחס של "Players" (המשודרת בפרמאונט פלוס ולפי שעה לא זמינה לצפייה בישראל) לז'אנר מקיף הרבה יותר מהסיפור עצמו. היא מכניסה לעלילה בלוגרים ופרשנים, שמנתחים עד אבק כל פרט בה - בדיוק כמו אצל עכברי ספורט אמיתיים. ההתעקשות קטנונית ומגוחכת בכוונת מכוון לא פעם, כולל זריקת מושגים מקצועיים שאין שום סיכוי להבין אלמלא שיחקתם במשחק פעם. ובכל זאת, כל אלה לא רק שלא פוגעים בחוויה אלא מצליחים להעצים אותה. הם בונים עולם מלא רבדים שמייצר סיפורים על ומחוץ למשחק עצמו. גם אם הדמויות שרצות על המסך לא אומרות לכם כלום, הפרקים האחרונים מצליחים לייצר מתח ממש כמו סדרות מהז'אנר. הסדרה מלווה את המשחקים ברצינות גמורה, כולל הילוכים חוזרים, תגובות של הקהל ושל השחקנים, שידור נלהב ואווירה של משחק ליגת האלופות.

אבל גולת הכותרת היא קרימצ'יז עצמו (מישה ברוקס האלמוני והנהדר), נרקיסיסט שנראה ומתנהל כמו כוכב על, רק ללא הטבעות והגביעים שייתנו לכך תוקף. פעם אחר פעם, "Players" דואגת לייצר רפרורים מדויקים וקורעים מצחוק בינו לבין מייקל ג'ורדן באחוזתו המפוארת ב"הריקוד האחרון", וכן לסטייל של הסדרה ההיא - שקופצת אחורה וקדימה בזמן כדי להעמיק בכל אחד מהכוכבים השונים ובאופן שבו הגיע עד הלום. היא עושה את ההקשרים והחיבורים האלה כל כך טוב, עד שמה שנראה בתחילה מעט ילדותי הופך עם כל פרק למערכות יחסים מסקרנות, וצובע את הדמויות השונות בצבעים חדשים לחלוטין מאלו שנדמו בהתחלה.

התוצאה היא אחת הסדרות המהנות והמצחיקות שנראו השנה בטלוויזיה. ממתק אמיתי לחובבי ספורט ודרמות ספורט, אבל יצירה שלגמרי עומדת בפני עצמה גם עבור מי שלא יזהו כל קריצה שלה.

אם כבר סדרות נטפליקס שנגמרו בטרם עת (הפעם דווקא לא בגלל החלטה עסקית, אלא בגלל אילוצי לו"ז של דיוויד פינצ'ר), "מיינדהאנטר" הייתה ניסוי מסקרן מאוד בהבנת אנשים אפלים במיוחד. את הכוח שלה היא שאבה לא מתיעוד המעשים, אלא משיחות שמשחזרות אותם דווקא מנקודת המבט של התוקף. "ציפור שחורה" לוקחת דף מהספר הזה, עם עלילה שמבוססת על סיפור אמיתי.

ג'ימי קין (טארון אדגרטון, "קינגסמן"), סוחר נשק יהיר ונהנתן, נשפט לעשר שנות מאסר בכלא שמור, לפני שהוא מקבל את הזדמנות חייו בעסקה עם ה-FBI. עליו לדובב את לארי הול (פול וולטר האוזר, "אני, טוניה"), אסיר שנמצא בתהליך חנינה מתקדם, שנגדו עומדות ותלויות חשדות ללא הוכחה על רצח סדרתי של 18 נשים.

העוצמה של "ציפור שחורה" טמונה בתצוגות המשחק המרשימות שלה. אחת מהן היא של ריי ליוטה המנוח, שבאחד מתפקידיו האחרונים, מגלם את אביו השבור ואכול החרטות של ג'ימי - המנסה ללא הצלחה לסייע לבנו לאחר שהיה זה שהכניס אותו לעולם הפשע מלכתחילה. אבל גולת הכותרת היא ללא ספק האוזר, שנכנס כאן לתפקיד מצמית ומצמרר באופן מעורר התפעלות. הול מדבר לאט, משקיע זמן רב בבליעת רוק, בצחקוקים מצמררים, בבהייה פתאומית בחלל. נראה כאילו הוא נאבק כל הזמן בין שתי זהויות: זו של הרוצח קר הרוח והמתודי, וזו של מי שרק רוצה לספר על מעשיו לעולם כדי לזכות בקשב שלא זכה לו מהסביבה. ההופעה הזו מזינה את התמורות שעוברות על קין עצמו, כתוצאה מהמידע שהוא דולה ככל שהשניים הולכים ומתקרבים.

אלא שגם "ציפור שחורה" לוקה במה שקורה סביב השניים האלה. היא מכניסה אותנו במקביל לחקירה שנמשכת כל הזמן מחוץ לבית הכלא, בהובלת בלש מקומי וסוכנת FBI, לאיתור קורבנותיו של הול שמעולם לא נמצאו. במקום לספק עומק למעשי הזוועה של הול, העלילה הזו מרגישה לרוב נמרחת ונטולת כל פואנטה אמיתית. כך קורה גם עם מה שסובב את השניים בתוך בית הכלא, בניסיון לשחזר סדרות מהז'אנר - עם טיפוסים מפוקפקים כמו סוהרים מושחתים ואסירים מסוכנים.

כל אחד מסיפורי המשנה האלה לא באמת מתפתח לשום מקום. לכאורה הם אמורים לשרת תחושה של מעגל ההולך ונסגר על ג'ימי, שחושש כי גילוי מטרתו האמיתית תוביל לכך שייאלץ להישאר בכלא השמור למלוא תקופת מאסרו. בפועל, הם ממלאים את הפרקים באוויר מיותר שפוגע בסיפור המרכזי - וחבל.

אמנם מדובר בסדרה בת שישה פרקים בלבד, אבל התחושה היא שעם הידוק נכון יותר של הסיפור ובחירות נכונות יותר של דמויות המשנה, היא הייתה יכולה להפוך לאחת מהסדרות הטובות של השנה. ואף שהיא אינה כזאת, המשחק הנפלא שבמרכזה, לצד המתח שנבנה במערכת היחסים בין שני האסירים, מצדיקים לבדם את הצפייה בה.