טקס פרסי אופיר ייערך באמצע החודש. מבין חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, רק אחד כבר יצא אצלנו בהפצה מסחרית - "איפה אנה פרנק". עכשיו מצטרף אליו עוד אחד, "סינמה סבאיא", שעולה לאקרנים בסוף השבוע. הוא ראוי לכל אחת מתריסר המועמדויות שיקבל, ואם וכאשר - יהיה ראוי גם לכל פרס.
בדומה ל"קריוקי", אחד המתחרים העיקריים שלו, גם שמו של הסרט הזה לא בעברית, אלא שילוב של אנגלית וערבית. "סינמה" זה קולנוע כמובן ו"סבאיא", בתרגום מילולי מערבית - בנות. כמשתמע משמו, הוא עוסק בקולנוענית יהודייה צעירה המנחה סדנת צילום וידיאו באזור חדרה והמשולש. התלמידות שלה הן שמונה נשים בגילאים שונים, כולן עובדות עירייה שהגיעו קודם כל בשביל גמול השתלמות, ויש בהן יהודיות וערביות.
בין היהודיות יש אישה נשואה עם ילדים, שהיא ממש נערת פוסטר של הבורגנות הישראלית החדשה, אבל גם בי-סקסואלית שמעולם לא התמסדה, אישה שסבלה מאלימות במשפחה ואישה שמוצאה מחבר העמים, שנאלצה לחזור לגור אצל הוריה. בין הנשים הערביות יש שתיים שמסתובבות עם חיג'אב ושתיים שלא, כשאחת מהן חיה בזוגיות פטריארכלית במיוחד - למרות כל תחנוניה, בן זוגה לא מסכים שתוציא רישיון נהיגה.
דרך שמונה הנשים הללו, עוסק הסרט בשלל סוגיות פוליטיות וחברתיות. אחת מהן היא חוסר השיוויון בין יהודים/ות וערבים/ות, שמתגלה כבר בתחילת הסדנה. מתברר שלמרות ההרכב הדמוגרפי, השיעורים יתנהלו בעברית בלבד. משתתפת ערבייה צעירה מוחה ושואלת איך זה יכול להיות. חברתה המבוגרת יותר, ערבייה שכבר התרגלה לעיוות הזה, מפטירה "אנחנו יודעות עברית והן לא יודעות ערבית, אז זה יהיה בעברית. ככה זה".
הסרט נוגע באי-השיוויון ובסוגיות האחרות גם בכמה מקומות נוספים, אבל הוא לא מתיימר להרכיב פסיפס של החברה הישראלית, לא מבקש לנסח מסמך חברתי ולא מפריח ססמאות על אחווה ודו-קיום. קל היה ליפול למלכודות האלה, אבל "סינמה סבאיא" שם לעצמו מטרות מורכבות בהרבה. אין כאן עוד עיבוד מודרני של "ליסיסטרטה". הנשים לא מתאגדות ויוצאות החוצה מהסדנה כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר.
הרבה סרטים ישראלים נעו על המתח שבין המרחב הציבורי לפרטי, והייחוד של "סינמה סבאיא" שהוא לא יוצא לרגע מן המרחב הפרטי, ולמה שמתרחש בו אין בהכרח השפעה על המציאות החיצונית. במרחב הזה אנו פוגשים רק את מנחת הסדנה ואת תלמידותיה. גברים, אם בכלל, מגיחים רק לרגע בסיפורים שלהן או בתרגילים שהן מצלמות במסגרת הלימודים. בכך, דומה היצירה הישראלית הזו ל"דיוקן של נערה עולה באש", הסרט הצרפתי הטוב של העשור הקודם, שגם בו לא ראו כמעט דמויות של גברים. כמוהו, גם הוא יוצר מעין אוטופיה, שבה הפטריארכיה לא קיימת, או לפחות לא נוכחת פיזית.
כיוון שהסרט מתרחש אך ורק במרחב האוטופי הזה, שבו אין שום דבר מעבר למורה, לתלמידות ולמצלמות הווידיאו. ברור כי הנושא שלו אינו "החברה הישראלית". הוא עוסק בסוגיות אוניברסליות יותר.
שאלה אחת היא שאלה אתית. האם מנחת הסדנה פועלת מתוך שליחות, או שהיא בעצם מנצלת את התלמידות שלה? באיזשהו שלב מתברר כי היא כל כך התרשמה מן החומרים שתלמידותיה הביאו, עד שחשבה להשתמש בהם לצורך סרט פרי עטה - בדיוק כמו הסרט הזה, כמובן. החניכות לא מתלהבות מן החדירה לפרטיות, ומסרבות שתעשה זאת. כאן גם עולה השאלה: האם קיים סיפור כל כך טוב, שזה יהיה בזבוז לא לספר אותו לעולם? למי שייכות החוויות - למי שחוו אותן, למי שנתקל בהן או לקהל שיכול ליהנות מהן? האם האמנות נעלה יותר מצנעת הפרט?
שאלה אחרת היא לא אתית, אלא קשורה בכוחו של המבט. לומר ש"סינמה סבאיא" ממחיש את כוחה של המצלמה ושל הקולנוע זה מובן מאליו. המהלך שלו מורכב יותר.
לאורך ההיסטוריה וגם היום, שולט בקולנוע "המבט הגברי". גברים עומדים מאחורי המצלמה ומצלמים נשים, לא פעם במציצנות. זה המחשה לפטריארכליות של החברה כולה, וגם המשך שלה. הנשים בסרט הזה הופכות את הקערה. הן מי שמחזיקות את המצלמה. הן מי שמצלמות - את עצמן, או את הגברים בחייהן, שעכשיו תורם להיות אלה שמציצים בחייהם. הנשים ב"סינמה סבאיא" הן לא "מוזה" של אף גבר. הן המחברות והן הנושא. גם בכך הוא דומה ל"דיוקן של נערה עולה באש", ומבחינתי זו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת (ההבדל הוא שב"דיוקן של נערה עולה באש" גם הצלמת היתה אישה, וכאן זה גבר - איתי מרום. עוד הנצחה לכך שבתעשיית הקולנוע הישראלי מלכתחילה כמעט אין צלמות).
זהו סרטה העלילתי הארוך הראשון של אורית פוקס-רותם. סרטיה הקצרים, "קרב עיניים" ו"הינומה", היו מצוינים כשלעצמם ויצרו ציפייה לבאות, והיא מימשה את ההבטחה בצורה המספקת ביותר.
"סינמה סבאיא" מבריק גם בתוכן וגם בצורה. לא פעם, סרטים המתרחשים בדלתיים סגורות מתגלים כחיוורים ומונוטוניים. פה, עיצוב התמונה מתגלה כחגיגה של צבעים - אדום, ירוק וכחול מתערבבים בצורה שלא היתה מביישת את אלמודובר.
יחד עם המלהקת עמנואל מאייר, אספה פוקס-רותם אנסמבל של שחקניות. את מנחת הסדנה מגלמת דאנה איבגי, שמועמדת לפרס אופיר ומתחרה בעצמה על תפקידה ב"סבוי". את תלמידותיה מגלמות ג'ואנה סעיד, שמועמדת אף היא לאופיר, וכן ליאורה לוי, אסיל פרחאת, אורית סמואל, מרלן בג'אלי, יוליה טגיל, רות לנדאו, אמל מורקוס וחאולה אל חאג' דיבסי. רובן לא כוכבות מוכרות במיוחד, אבל הן עושות עבודה יוצאת מן הכלל, והמצלמה מיטיבה להוציא את המיטב מפניהן מלאות ההבעה.
לאורך רובו של "סינמה סבאיא", הגיבורות מחייכות, אבל רוב הזמן זה לא חיוך של אושר בלבד. המצלמה כאן מיטיבה להמחיש גם איזה קשת של רגשות יש במבט האנושי ובפרט בחיוך האנושי - מבוכה, סקרנות, השלמה ובעיקר ציפייה.
מי שיצפה להתפרצויות זעם, בכי וצחוק לא יקבל את מבוקשו. זה סרט שיש בו רק רגע שיא אחד, אבל הוא טעון בכל כך הרבה מתח, משמעות ועוצמה דרמטית, שאין צורך ברגעים נוספים. זה גם רגע שחושף כי הכוח של המצלמה והאשליה הקולנועית יכול להיות מסוכן. "סינמה סבאיא" הוא סרט מורכב והגון מדי מכדי לטעון שהקולנוע הוא הדרך לגאולה ותו לא.
לא הכל מושלם ב"סינמה סבאיא". לא פעם הוא נופל לסטריאוטיפים. זה נכון שהוא מדבר גם על גברים יהודים אלימים, אבל בסופו של דבר המקור של האלימות הגדולה ביותר כאן מגיע מהגבר הערבי. יש בסופו גם התענגות קצת פולקלוריסטית על מוזיקה ערבית, כאילו שתפקידן של הנשים הערביות בכוח הוא "לעשות שמח" ולהוסיף קצת צבע וריקודים. כל אלה נקודות למחשבה, אבל הן לא מבטלות חלילה את ערכו של הסרט, שהוא יצירת מופת לא רק בקנה מידה מקומי, אלא גם בקנה מידה בינלאומי.