הסיפור של "במבי", הסרט הקלאסי של אולפני דיסני מ-1942 שבימים אלה מציינים 80 שנה לצאתו, הוא רצף של ניגודים. מצד אחד מדובר בסרט ילדים חמוד, כמעט נטול עלילה, שרובו מוקדש לרגעים קטנים ומתוקים של במבי וחבריו משתובבים ביער. מאידך, "אמא של במבי" הפכה לשם נרדף לטראומת ילדות, ורגע המוות שלה הוא לא הסצינה המפחידה היחידה בסרט.
זאת ועוד: זה סרט דל למדי בעלילה עם פחות מאלף מילים מדוברות לכל אורכו, אבל ההפקה שלו הייתה מסובכת כל כך שהצוות בכלל לא היה בטוח שהעבודה שלו תראה אור יום. בזמן אמת הוא נכשל בקופות, אך עם הזמן הפך לאחד הסרטים המוכרים והאהובים בתולדות הקולנוע.
ואם כל זה לא מספיק, למרות שהוא נחשב לאחד הסרטים המורכבים והבוגרים של האולפן, הוא גם דוגמה לדרך שבה דיסני מפשטים ואפילו משטיחים את הספרים שהם בוחרים לעבד, כדי שיתאימו לקהל הרחב של משפחות וילדים. אבל כדי לדבר על זה צריך לדבר, קודם כל, על הספר המקורי.
בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 ביקר העיתונאי והסופר האוסטרי-יהודי פליקס זאלטן בהרי האלפים האוסטרים. זאלטן כבר פרסם כמה ספרים בשלב זה, בהם ספר אירוטי קיצוני מאוד ומעורר סערה בשם "ג'וזפין מונצאנבאכר", שפורסם בעילום שם. הקרבה לטבע עוררה בו השראה לספר על חייהן של חיות הבר, רעיון שהפך ב-1928 לרומן המוכר ביותר שלו - "במבי: חיים ביער". הספר נכתב במקור למבוגרים אך זכה להצלחה בקרב ילדים ונוער, למרות ואולי בגלל האלמנטים הבוגרים, האפלים והפילוסופיים ששילב הסופר בעלילה. היער של זאלטן הוא לא רק יופי וקסם אלא גם מקום מסוכן ומפחיד, בין היתר בגלל האיום התמידי של "ההוא", האדם.
זאלטן עצמו לא בדיוק התנגד לציד - הוא נהג לצוד להנאתו והעיד על עצמו שהזדמן לו להרוג לפחות 200 איילים. זה קצת יותר הגיוני אם מניחים ש"ההוא" לא מייצג ציידים של ממש, אלא משהו אחר לגמרי. פרשנות מקובלת למדי רואה בספר אלגוריה לעלייתם של כוחות פשיסטים ולרדיפת יהודים באירופה. בכל זאת, המחבר היה יהודי-ציוני, שכתב על עופר צעיר המנודה על ידי החברה אליה נולד וחי בפחד מתמיד. כעשור לאחר יציאת הספר, המשטר הנאצי אסר על קריאת הספר בשל היותו "פרופוגנדה יהודית". זאלטן נמלט בסופו של דבר מאוסטריה לשוויץ, ושנים ספורות לפני מותו אף פרסם ספר המשך - "ילדיו של במבי".
ב-1933 זאלטן מכר את הזכויות להפקת סרט על פי ספרו תמורת סכום מביש למדי של 5,000 דולר. הרוכש המקורי, מפיק בשם סינדי פרנקלין, תכנן ליצור סרט מצולם עם שחקנים אנושיים, אך הרעיון לא צלח והזכויות התגלגלו לבסוף לידיו של וולט דיסני ב-1937. דיסני התאהב בסיפור ורצה להפוך אותו לסרט האנימציה השני באורך מלא של האולפן שלו. שנים אחרי יציאתו של הסרט תבעה בתו של זאלטן את אולפני דיסני ונכנסה איתם למאבק משפטי שהסתיים בפשרה - אך רק אחרי מותה שלה, כך שיורשיה הם אלה שזכו להנות מהפיצויים.
האתגר שדיסני לקח על עצמו היה מסובך יותר ממה שנדמה במבט ראשון. "במבי" הייתה יצירה בוגרת, מעודנת ומורכבת יותר מכל דבר שאולפן האנימציה התמודד איתו עד אז. החיות המונפשות שהופיעו קודם לכן ב"שלגיה ושבעת הגמדים" לא התאימו לפרויקט החדש - היה כאן צורך בסגנון ציור ריאליסטי ומפורט הרבה יותר, אבל לא יותר מדי. דיסני רצה אנטומיה מדויקת מחד אך גם מידה של הקצנה והבעות פנים אנושיות ברורות. כדי להצליח במשימה המסובכת הזו, הפקת הסרט נעצרה פעמיים והתארכה עוד ועוד.
העובדים שהופקדו על יצירת הסרט מצאו את עצמם, בסופו של דבר, בבניין נפרד משאר עובדי האולפן. כדי לשכלל את יכולותיהם של האמנים לצייר בעלי חיים באופן ריאליסטי נשכרו מורים מנוסים לאנטומיה. ביקור בגן החיות הסמוך לא הספיק, אז וולט דיסני הקים פינת חי קטנה בשטח האולפן עם ארנבים, בואשים, ברווזים וחיות נוספות. היו שם גם שני איילים - שקיבלו, כצפוי, את השמות במבי ופלין. סגנון התנועה החלק והאלגנטי של האיילים מיוחס לסקיצות של ברנרד גרבט, שהצליח למצוא איזון בין תיאור ריאליסטי במידה לפשטות יחסית שלא תצריך יותר מדי עבודה מהאנימטורים. אנימטור אחר, מארק דיוויס, חקר הבעות פנים של ילדים ותינוקות אנושיים והצליח להעביר חלק מהן אל פני החיות. התוצאה הייתה גורים מתוקים עם עיניים גדולות, שמסוגלים להביע רגשות עזים וברורים כמעט ללא מילים.
אחת מפריצות הדרך האמנותיות של ההפקה הגיעה בזכות טיירוס וונג, עובד חדש באולפן שהתענה במלאכות הסיזיפיות של אנימטור-מתחיל בהפקה של "פינוקיו". הוא התמחה בציורי נוף והציג כמה ציורים מעשה ידיו בתקווה להשיג תפקיד טוב יותר ב"במבי". ההצלחה הייתה הרבה מעל המצופה: לוונג, שהיגר לארצות הברית מסין בילדותו, היה סגנון ציור ייחודי ששילב אלמנטים מהאמנות הסינית המסורתית. הנופים שציירו היו מינימליסטיים ומופשטים במידה, והשימוש שלו בצבעים ובקומפוזיציה היו בדיוק מה שהסרט היה צריך. ציורים שאולי לא מתארים את הטבע באופן המדויק ביותר, אבל מעבירים את התחושה והאווירה הרצויה, פיוטית וקסומה כמו שוולט רצה. וונג קיבל את הג'וב - והעבודות שלו היו ההשראה לעיצוב הרקעים בסרט כולו.
במקביל לעבודת האנימטורים, דיסני והתסריטאים ניסו לפצח את עלילת הסרט. כמה וכמה סצינות נוצרו באופן חלקי אך נגנזו לבסוף כיוון שלא התאימו מספיק לסיפור, ביניהם מפגש בין במבי לבין מושבת נמלים או דבורה עצבנית. העלילה הלכה והתרחקה עוד ועוד מזו של הספר, גם אם השלד העלילתי נותר דומה. בשתי הגרסאות זהו סיפור חניכה המלווה עופר צעיר מלידתו לבגרות, כולל הפרידה מאמו שנהרגת על ידי ציידים. דמויות חשובות נעלמו או הוקטנו, חדשות נוצרו, השריפה הדרמטית שבסיום הומצאה בדיסני וגם סוג האייל השתנה לכזה הנפוץ באמריקה.
אלמנט אפל אחד שלאיש לא היה ספק שייכנס לסרט הוא מות אמו של במבי. הסצינה הזאת היא אחד הרגעים המוכרים ביותר בתולדות האנימציה הקולנועית והקולנוע בכלל, ואפשר אפילו לטעון שבלעדיה הסרט לא היה זכור באותה המידה. הסצינה שואבת את כוחה, במידה מסוים, מהעדינות שלה: במבי הרי לא רואה את גופת אמו ומנסה להעיר אותה, כמו למשל סימבה ב"מלך האריות". במקור נוצרה סצינה שמציגה את האם המתה, אך הוחלט לוותר עליה מפני שהייתה קשה מדי לצפייה. זה לא מנע מהסצנה הסופית לשבור את ליבם של ילדים ומבוגרים לאורך דורות - בכל זאת, איך אפשר שלא להישבר למראה עופר מתוק קורא שוב ושוב לאמו ולא נענה.
השינוי המהותי ביותר הוא כנראה העובדה שבמבי הוא כבר לא אאוטסיידר הנדחה על ידי רוב החיות, אלא "נסיך היער" האהוב על כולם. היער של דיסני לא היה נטול אימה וסכנות, אבל רוב הזמן הוא נראה הרמוני ומלא קסם. גם אם האלגוריה האנטי-פשיסטית נשמרה במידה מסוימת, זה פשוט כבר לא אותו הסיפור. זה כבר לא הרהור אקזיסטנציאליסטי שבו הגיבור יכול לסמוך רק על עצמו כדי לשרוד. תחושת רדיפה ואימה מתמשכת, שנובעת לא רק מנוכחות אנושית אלא גם מחיות טורפות, הפכה לסיפור על איך האדם מסכן את ההרמוניה של הטבע.
ככזה, "במבי" הוא גם אחד מהסרטים האקולוגיים החשובים בהיסטוריה, אף שאינו נטול השלכות שליליות. הביטוי "אפקט במבי", למשל, מתאר יחס מועדף לחיות חמודות, מאיילים דרך חתולים ועד דולפינים. לא שיש חלילה בעיה עם אהבה לבעלי חיים, אבל "אפקט במבי" מתאר אהבה ילדותית משהו, שמבוססת לא על עובדות או על מציאות החיים בטבע, אלא על מראה חיצוני, השלכה של תכונות אנושיות על החיה או הופעתה ביצירות בדיונית.
כך יצרו את הריקוד על הקרח בסרט "במבי"
בסופו של דבר הגיע הסרט לאקרנים באוגוסט 1942. זה היה הסרט החמישי באורך מלא של דיסני, לאחר שבזמן העבודה אליו יצאו לאקרנים "פינוקיו", "פנטזיה" ו"דמבו". הצופים לא מיהרו לאולמות, אולי בגלל השוני היחסי של הסרט מעבודות קודמות של דיסני שהציגו סיפורי אגדות קסומים ו/או את מיקי מאוס. סיבה נוספת וסבירה יותר הייתה העובדה שב-1942 העולם היה עסוק בדברים אחרים, בכל זאת, מלחמת העולם השנייה הייתה בשיאה.
הכישלון הזה היה זמני בלבד - הסרט הופץ מחדש לבתי הקולנוע, שוב ושוב, מדי עשור החל מ-1947, ובכל פעם צבר לו מעריצים חדשים. בשנות ה-80 הוא כבר הפך לסרט האנימציה השני הכי רווחי בכל הזמנים בצפון אמריקה, אחרי "שלגיה".
מאז דיסני הספיקו להפיק סרט המשך לווידיאו, להוציא את הסרט בהמוני מהדורות לצפייה ביתית וגם להכריז, איך לא, על רימייק פוטו-ריאליסטי כמו זה שקיבלו "מלך האריות" ו"ספר הג'ונגל". עדיין לא ברור איך דיסני מתכוונים לעשות את זה, הרי הסרט המקורי מחזיק יפה כל השנים דווקא בגלל שהוא לא מציית לכללים תסריטאיים סטנדרטיים. לצייד אין סיפור רקע טרגי, הדמויות לא יוצאות לשום מסע או מתמודדות עם קונפליקט, והחיות פשוט חיות את חייהן. קברניטי דיסני, קבלו הצעה אלטרנטיבית: תוציאו את "במבי" בן ה-80 לעוד סיבוב בקולנוע, ואת הכסף שתכננתם להשקיע בהפקת הרימייקים תתרמו לשימור פארקים, היערות וחיות הבר. לא עדיף?