קשה לומר שהודעת הפירוק של סטטיק ובן אל תבורי תפסה את הציבור בהפתעה גדולה, ולא רק בגלל השערוריות האחרונות. הניסיון לפרוץ לחו"ל שלא כל כך הצליח, סינגלים פושרים שלא שחזרו את האפקט של להיטי הענק שלהם מתחילת הדרך, וגם השחיקה הטבעית - כולם עשו את שלהם. אין מה להיעצב: זה הרי קורה כמעט לכל הרכב אחרי כך וכך זמן, וסטטיק ובן אל שרדו יחד הרבה יותר ממה שאפשר היה לצפות. במונחים של פופ, שבע השנים המשותפות שלהם הן כמעט נצח, דור שלם של מעריצים ומעריצות.
ולמרות זאת, נדמה שפרק משמעותי נגמר עם פירוק החבילה הזאת. מערכון משעשע של ארץ נהדרת שיבץ בעבר את השניים בתוך הכרוניקה של הפופ הישראלי, מלהקת הנח"ל והתרנגולים דרך הדודאים ואריק איינשטיין ועד בנזין והחברים של נטאשה. אז זה נראה מופרך (הכותרת "פרס ישראל לסטטיק ובן אל" עדיין מופרכת), לא יותר מעקיצה על השינויים המוזיקה הישראלית במשך 60 שנים - אבל בדיעבד הכותבים של המערכון ההוא דווקא היטיבו לראות: לא מדובר היה ברגע חולף, אלא בתופעה משמעותית, אייקונית, משפיעה מאוד, שטלטלה את המיינסטרים הישראלי מקצה לקצה, וזו לא הגזמה.
עוד נגיע לתאר את כל המהלכים האלה, אבל כבר לפני כן כדאי לשים את הדברים על השולחן: לא פחות מהרכב מוזיקלי, מדובר בסמל, מותג הבית הפטריוטי של דור המילניאלים, המרענן האסקפיסטי הרשמי, השמח והעשיר בתקופה של חוסר יציבות פוליטית וכלכלית. זה הרכב פופ ששידר מסר אופטימי ומרגיע, וחזר על עצמו בווריאציות שונות בשירים רבים: שהכול בסדר טודו בום; שיה יה יה, הכול יהיה טוב; שהכול לטובה; ושאפשר וצריך לשים את כל הבעיות בצד, ולרקוד, גם כשהמציאות נראתה קצת אחרת. עם מעטפת היפראקטיבית ומגלומנית - הבגדים ההזויים, התכשיטים המפוארים, הקליפים המושקעים והקלילות התמידית - הם חגגו את עצמם בהגזמה, וקראו לכולם להצטרף - בשירים, ובטלוויזיה הנהנתנית שבה לקחו חלק. אבל לפעמים החגיגה נגמרת, ואולי בכל זאת לא הכול היה טודו בום.
קל לשכוח, אבל כפי שהדרך שהובילה לסוף דרכו של הצמד נראית תלולה מרחוק, כך גם הייתה הפריצה המטאורית. החל מ"ברבי" ובמשך יותר משנתיים, כל קליפ חדש של השניים הפך לאירוע שמסוקר בהרחבה ומעורר דיון ברשת ומחוצה לה - סטטוס שאין לו כמעט מקבילים בתקופה ששירים חדשים פחות ופחות מסעירים את הציבור. הוורסטיליות המדהימה באמת, שבאה לידי ביטוי בתזוזות תמידיות בין ז'אנרים מדי סינגל, רק העצימה את ההשתאות. מעל לכול, נדמה ששני הזמרים והמפיק ג'ורדי מצאו את הנוסחה שתדבר למקסימום ישראלים: בס עם סלסולים.
ספק אם כל אחד מהם היה מסוגל לעשות זאת בנפרד. סטטיק ובן אל היו קשורים אחר בשני יותר ממה שמקובל לחשוב. חלק משמעותי בהצלחה של הצמד קשור באופן שבו החוזקות של האחד מחפות על חולשות האחר. סטטיק הוא כותב שירים מוכשר ודמות כריזמטית באופן כללי, אבל הוא לא זמר יוצא דופן, והקול שלו לא היה מחזיק לבדו את הפרויקט. בן אל תבורי אולי פחות דומיננטי כלפי חוץ, אבל הקול שלו הוא זה שנתן להרכב צבע שדיבר לכל כך הרבה ישראלים. אז כן, הכוח טמון בשילוב בין ההומור בכתיבה והביצוע המוצלח, אבל אם תפרידו את החתיכות האלה כל הבניין יתמוטט. במובן הזה, העתיד מציב אתגרים משמעותיים בפני השניים בדרכם הנפרדת.
השלכות מרחיקות לכת
וכך למעשה היו השניים שותפים לשתי מהפכות גדולות. הראשונה, שחתומה ממש על שמם יחד עוד כמה זמרים כמו נועה קירל, סטפן לגר ובהמשך גם אחרים, היא לידתו של הפופ הישראלי החדש - הפופ המהונדס והמעודכן, שחולם אמריקה וחי בסטורי ולא מתבייש להיות מה שהוא. לפניהם לא היה שם כמעט אף אחד במשך שנים ארוכות, אבל מרגי, אנה זק, גם נונו - כולם היו בניהם ובנותיהם. המהפכה השנייה, שבה חלקם צנוע יותר, היא חזרתו לחיים של ההיפ הופ הישראלי. אמנם זאת תנועה שהובילו אותה זמרים אחרים כמו רביד פלוטניק וטונה למשל, אבל הפריצה המקבילה של סטטיק, שהוא קודם כל ראפר, סייעה לחזק את הפופולריות של הז'אנר, ושימשה גשר למעריצים צעירים בדרך אל הסצינה.
ההשלכות הרחיקו לכת הרבה יותר: ההצלחה של הפופ הישראלי החדש, ובמיוחד של סטטיק ובן אל, טלטלה את כל המערכות של המיינסטרים הישראלי. המוזיקה המזרחית, ששלטה בכיפה ביד רמה לפני כן, איבדה מעט מכוחה והחלה לפזול יותר ויותר להפקות פופיות יותר ומסולסלות פחות, וגם אמני מיינסטרים ותיקים אחרים - מירי מסיקה למשל - חישבו מסלול מחדש בדרך אל הפופ. אמנים אחרים, שזוהו עם בלדות רגישות שזוהו עם הרדיו הישראלי במשך שנים, זזו הצידה. בשנה האחרונה נדמה היה שהמהפך הושלם, והפופ החדש הצליח לדחוק החוצה כמעט כל דבר אחר. לא הכול באשמת/בזכות סטטיק ובן אל, אבל הם היו הכוח המניע של ההתפתחויות האלה. חשבתם פופ ישראלי - חשבתם בעצם עליהם.
התנודות האלו גם השתלבו עם שינויים מבניים בעולם המוזיקה, שהתאימו לצמד כמו כפפה ליד: ההתעצמות המשמעותית של נוער ובעיקר ילדים כצרכנים משמעותיים - ובסופו של דבר שיעור נכבד מהקהל של השניים היו ילדים - והעלייה של הרשתות החברתיות ככלי ליצור איתם קשר ישיר. סטטיק ובן אל דיברו את שתי השפות האלה - שפת הילדים ושפת הרשתות - יותר טוב מכל אחד אחר, ואפילו הצליחו להכניס אליהן ביטויים כמו "טודו בום" ולנרמל את ההאשטאג #קל.
בשלב מסוים האפקט הזה נשחק ודהה. החצי השני של שבע השנים היה חלש בהרבה, ובו סטטיק ובן אל כיכבו יותר בטלוויזיה ובמדורי הרכילות מאשר סיפקו להיטים אמיתיים; לעומת "אפס מאמץ" המצוין - אחת ההבלחות הבודדות שלהם בתקופה הזו, אולי השיר המוצלח ביותר שלהם וכנראה גם זה שיישאר - היו גם נפילות כמו "קוביות", שעורר כעס של רבים על שורות תמוהות כמו "הבנות חמות כמו עוגיות". שירים רבים התקבלו באידשות, ובד בבד שערוריות מסוג אחר האפילו על המוזיקה.
השיר האחרון, "קרנבל", יצא לפני חודש אל אווירה של פיהוקים. לציבור כבר לא היה אכפת, וזה כנראה היה סימן מטרים. ככה זה בפופ: יום אחד אתה הזהב של השכונה, ויום אחרי בקושי גומיגם.