2003 לא הייתה כל כך מזמן, אבל ישראל של אז נראית ממרחק הזמן אחרת לגמרי. אריק שרון ומשה קצב היו ראשי המדינה, ששקעה בדכדוך של שלהי האינתיפאדה השנייה; האינטרנט הישראלי היה עוד בחיתוליו; בטלוויזיה שודרו העונות הראשונות של "אהבה מעבר לפינה" ו"ארץ נהדרת"; במצעדים כיכבו שירים ראשונים של הרכב חדש ומפתיע בשם הפרויקט של עידן רייכל, כמו גם להיט האיחוד של משינה, ומופע אחד בניצנים עתיד היה לטלטל את המוזיקה הישראלית למשך עשורים קדימה. זה לא היה כל כך מזמן, ובכל זאת, עולם שונה לחלוטין.
ביולי אותה השנה נערך פסטיבל חריג בנמל תל אביב, תחת השם "כל הקופה - עשר שנות גרוב", שנכנס למיתולוגיה של המוזיקה הישראלית כשעל הבמה מתקבצים שורת אמנים שלימים תוארו כחלוצי ההיפ הופ והמוזיקה השחורה בישראל. חברי שב"ק ס' התאחדו אז לראשונה, כשיוצאי ההרכב מוקי וחלוצי החלל מופיעים גם בנפרד; הדג נחש, שבאותה השנה הצליחו לפרוץ למיינסטרים עם אלבומם השני ובו להיטי הענק "גבי ודבי", "לזוז" ו"מספרים"; סאבלימינל והצל, נישאים על ההצלחה של "האור מציון" ו-"האור והצל"; סולטני השנטיפי, "שוטי הנבואה"; יוצא בויאקה ומגיש "עסק שחור", קוואמי; וגם: ותיקי הסצינה נייג'ל האדמו"ר ופישי הגדול, תומר יוסף שעוד היה מוכר בעיקר כקומיקאי, מפיק העל יוסי פיין, ההבטחה שחר סוויסה, ו-MC שירי, ראפרית כמעט יחידה שפעלה אז בסצינה. בקיצור: נבחרת חלומות.
בזכות אותם מוזיקאים, כל אחד בסגנון שלו, ההיפ הופ הפך בהדרגה מז'אנר זניח ושולי, לקהילה פעילה עם חוקים משלה ומעריצים בכל הארץ. אלא שלא לעולם חוסן: אחרי כמה קיצים שמחים והצפה של חומרים, הבועה הזאת התפוצצה במהירות, וכמעט נעלמה. אבל בשקט בשקט הניצנים המתינו לתורם. המעריצים של האמנים האלה התכוננו, כתבו עוד בית ועוד אחד, הקליטו סקיצה ועוד סקיצה, וחיכו שמישהו יבחין. בסוף זה קרה: נצ'י נצ', טונה ואחרים פרצו באמצע העשור הקודם, ופתחו את הדלת. אחריהם הגיעו עוד רבים אחרים, ותיקים מהם וצעירים מהם, שסוף סוף קיבלו הזדמנות. לא תאמינו מה קרה אחר כך.
היום ההיפ הופ הישראלי הוא כבר לא שמועה. הוא מעצמה שמקדמת כשרונות חדשים בקצב מסחרר, ומייצרת משמעות בזמן שז'אנרים אחרים כבר ויתרו על זה או איבדו מכוחם. עכשיו, 19 שנים אחרי הערב ההוא, הגיע מפגש המחזור של הדור הנוכחי. תחת אותה כותרת - "כל הקופה", וביוזמה של אחד שהיה שם בפעם הקודמת, פילוני - אוסף מרשים מאוד של אמנים, רובם היו ילדים קטנים בזמן ההופעה ההיא - התכנס אמש בתל אביב למפגן כוח משלהם במופע שהופק על ידי tomix. האמת צריכה להיאמר: לדור הזה אין במה להתבייש לעומת אותה רשימת חלוצים. זאת סצינה יציבה יותר, חזקה יותר, מוכשרת, מקורית ומגוונת מאי פעם. לא שאין לאן להשתפר, אבל גם יש מה לחגוג. היכל הספורט ביד אליהו הוא אולי לא המקום הראשון שעולה לראש להופעת היפ הופ, אבל כנראה מקום שמתאים למדי לחגיגות של ניצחון.
על במת 360 עלו בזה אחר זה פלוס מינוס 25 ראפרים שונים, בערב שהתפרס על פני יותר מארבע שעות (ועל כך בהמשך). לא נפרט אחד אחד, וממילא הכוח הוא בכמות וברצף האינטנסיבי. כן שווה להגיד שאין כמעט מגזר שלא יוצג על הבמה: מזרחים ואשכנזים, יוצאי ברית המועצות ואתיופיה וערבים. כולם קיבלו מחיאות כפיים.
החלק הראשון של המופע כלל בעיקר שמות בדרך לפריצה, בתחילת הדרך, ואולי גם היה החלק המרגש ביותר בכלל. זמרים צעירים, רעבים מאוד, עוד לא מוכרים אבל יודעים בהחלט להופיע - קיבלו הזדמנות בלתי נתפסת להופיע מול אלפי אנשים בהיכל עם שני שירים כל אחד, ולקחו אותה בשתי ידיים. זה לא מובן מאליו: אפשר היה לקצץ את רשימת המופיעים בעשרה שמות ויותר ועדיין הליין-אפ היה נשאר מרשים, והבכירים יותר היו מקבלים עוד שירים. אלא שיש כאן אקט של סולידריות, שיכול להתקיים רק בתוך קהילה שהיא כבר חזקה ומגובשת - לחלוק במה ענקית עם כשרונות צעירים. ושלא תטעו - לא משנה מי היה על הבמה, תמיד אפשר היה לזהות בקהל כאלה שיודעים את כל המילים. מבין השמות נציין את Tapash המלהיב, הלם תרבות האנרגטיים, ואברהם לגסה שפשוט רקד על הבמה. הבאים בתור - אורטגה הוותיק וסימה נון שעלתה לאורך הערב ארבע פעמים על הבמה, יותר מכל אחד אחר - העלו עוד את הרמה לפני ההפסקה הראשונה.
על קטעי המעבר היה אמון גורי אלפי החביב, אבל הם לא התעלו יותר מדי. אלפי פתח באמירה שזו מסיבת נקניקיות מאחורה, ושחסרות נשים למופע. זאת אמירה מעצבנת דווקא בגלל שהיא נכונה: ארבע זמרות מתוך 25 מופיעים זה נתון מביך, ועל מארגני הערב היה לגייס אליו ראפריות נוספות. זה לא שאין (איפה אורית טשומה המצוינת?). זה לא היה הדבר המאכזב היחיד במקבץ המופיעים, שהיה בסופו של דבר די שמרני: בלי אירוחים מחוץ לסצינה, בלי שמות מהדור הקודם (כמעט, להוציא אורי שוחט), בלי איחודים של הרכבים שהתפרקו ועם מעט מדי ערבובים משמעותיים בין האמנים. חבל.
אחרי ההפסקה, עלו שתי חבורות - זו של הלייבל "שיגולה", שכללה בין היתר את עדן דרסו המרשימה ואת כהן, שסיפק את הלהיטים הראשונים של הערב; ו"שוחטודה" בראשות די ג'יי אורי שוחט, שאירח את טדי נגוסה - שהוציא את אלבום ההיפ הופ הישראלי הכי טוב של השנה - לוקץ', סימה נון, פלד, ווייבאיש וגם את רביד פלוטניק בהופעה ראשונה על הבמה. טדי קיבל את הבמה גם לבדו לביצוע משותף עם אברהם לגסה ל"יותר מדי נחמד איתם". אחרי עוד הפסקה עלו עוד כמה שמות מוכרים יחסית - עטר מיינר, שקל, צוקוש ואקו, שביצעה למרבה השמחה חומרים בעברית, כולל שיר הנושא של פסקול "המפקדת". לאורך כל החלק הזה, הקהל בטירוף.
שקל ביצע את השיר שלו "רק מרים", מה שהלם את רוח המופע כולו. כבר אמרנו שמדובר בחגיגות ניצחון, אבל כשכל אמן נאבק לתת את הכול במעט הזמן שלו, התוצאה אינטנסיבית מאוד, כוללת בעיקר שירים קצביים מאוד במסיבת שלא נגמרת. זה היה כיף מאוד - והקהל בהחלט נהנה - אבל גם לא מאוזן, לא כל כך מרגש ולא כל כך מעניין. כמעט בלי אמירה, כמעט בלי לצאת מאני ואני ואני ואני, וגם כמעט בלי אף ביצוע בלתי נשכח. כיף ולא יותר.
חלק מהתשובות הגיעו בחלק האחרון של הערב - עם חמשת השמות הבולטים ביותר: ג'ימבו ג'יי, פלד, נגה ארז, טונה ורביד פלוטניק. זה כבר היה קצת מאוחר מדי, בערב שהתארך למעל לארבע שעות והסתיים רק מעט לאחר אחת בלילה. אמנם ההיכל נותר יחסית מלא עד הסוף, אבל גם היו מי שנאלצו לעזוב בלי לקבל את המנה העיקרית (נכון לשעה 23:30, ארז, טונה ופלוטניק עדיין לא עלו).
כאן כבר קיבל כל אחד סט מכובד משלו. ג'ימבו ג'יי נתן כנראה את ההופעה הטובה של הערב, עם רצף חזק של להיטים, כש"סתלבט בקיבוץ" או "מאמי על זה" מתקבלים בהמון אהבה (חוויה מעניינת לשמוע היכל שלם צועק "יצאתי לצוד את הנאצים"). אחריו עלה פלד עם דגלים לצרחות של הקהל ששר איתו כל מילה; נגה ארז הייתה אחראית לעוד רגע חזק, כשהעלתה את עדן דרסו וסימה נון לביצוע משותף ומעניין של "Nails"; טונה, שמרגיש כבר טבעי מול קהלים גדולים, גרם לכל ההיכל לצעוק "הון, שלטון, עולם תחתון", ברגע נדיר במופע של תרבות נגד; ולבסוף רביד פלוטניק, מלך הקרם של המזרח התיכון, שאירח את זי קיי ותמיר בר לביצוע משמח של "האזרח הקטן אני" מתוך "שם טוב האבי", וסיים עם ג'ימבו ג'יי בביצוע משותף ל"סמוראי", ללא הגברה. זה אולי הרגע היחיד שאפשר לתאר כמצמרר, והוא באמת היה כזה.
בשלב הזה השעה כבר הייתה אחת בלילה, כאמור אחרי יותר מארבע שעות של מופע, יותר משעה מעל פרק הזמן שתוכנן. פלוטניק וג'ימבו הצדיעו לקהל, ומשום מה ירדו בלי לומר מילה. זה היה סוף קטוע, תמוה, לערב שירו בו מילים בלי הפסקה. פתאום דממה. לפתע, מכל זה נותר רק צל על הבמה.