מוזר להיזכר שאסף אמדורסקי בן 51. מוזר לא רק בגלל שהוא נראה צעיר בעשור מגילו (אם לא יותר), ולא רק בגלל שהוא שר ומבצע עדיין שירים שכתב על אוננות בשירותים בגיל 18. זה מוזר מכיוון שהוא מייצג עדיין את "הדור הצעיר" של הרוק הישראלי. דור ההמשך של דור הנפילים. מוזר לחשוב על כל זה בזמן שיושבים על כיסא פלסטיק באמפי שוני. כולנו חיכינו שאמדורסקי ייתן את האות וכולנו נעמוד ונרים את המקום, אבל הרגע הזה לא באמת הגיע. וזה בסדר. מי שעמד נהנה לעמוד, מי שישב נהנה לשבת. אמדורסקי גרסת 2022 מציג מופע פיוז'ן, כזה שאפשר ליהנות ממנו בכל מצב.
הלהקה של אמדורסקי עולה לבמה בתלבושת אחידה בצבע לבן ואני מיד נזכר בפעם הקודמת שראיתי מופע מלא שלו. זו הייתה ההופעה הראשונה אחרי פגרת הקורונה שנכפתה על עולם התרבות. הקהל היה במסכות, המקומות היו מסומנים וחל איסור חמור לעמוד או לרקוד. אמדורסקי היה אז לבד על הבמה, בלי להקה, ולבש חולצה שחורה. קשה היה להתעלם מהקונטרסט הזה, עוד לפני שאמדורסקי ניגן אפילו אקורד אחד.
"לעולם לא תראו אותי לובש לבן", שר ג'וני קאש באחד מהלהיטים הכי גדולים שלו, "הייתי שמח ללבוש את כל צבעי הקשת בכל יום, ולהגיד לכולם שהעולם בסדר, אבל עד שהעניינים יתבהרו אני אמשיך ללבוש את האפלה על גופי, אני האיש בשחור". גם מוריסי הסביר בשיר של הסמית'ס: "אני לובש שחור מבחוץ, כי זה מה שאני מרגיש מבפנים". הבחירה של אמדורסקי בלבוש הלבן החגיגי הזה, כאילו אנחנו נמצאים בערב חג השבועות, היא מעבר להצהרה אופנתית. אמדורסקי, שמעולם לא ברח מהזדמנות להביע את דעתו על המתרחש במדינה ובעולם, בוחר להשאיר את כל תלאות היום מחוץ לאמפי שוני לערב אחד. ההופעה הזאת, במובנים רבים, היא באמת ערב חג.
אמדורסקי פותח את המופע עם "את ואני נוסעים לאט", שיר שעוד לא חגג שנתיים וכבר נשמע כמו קלאסיקה מודרנית. הוא ממשיך עם "עד שנישרף" מהאלבום האחרון. הקהל מקבל את אמדורסקי והלהקה באהבה גדולה - בישיבה כאמור - ואווירת הצ'יל באוויר תואמת למוזיקה על הבמה. החל מהשיר השלישי אמדורסקי והלהקה צוללים עמוק אל תוך הקלאסיקות, שמזכירות את הדרך הארוכה שהוא עשה.
אחד אחרי השני אמדורסקי יורה את "רוך וקושי", "מעיין", "השמיים הכחולים" ו"יקירתי" - כולם שירים בני 20 פלוס - והקהל מחבק את העיבודים הרעננים ששומרים על נאמנות למקור בלי להישמע לרגע "זקנים". במבט חטוף על הפרצופים שממלאים את האמפי, זה נראה בדיוק מה שכולנו היינו רוצים לעצמנו.
קורין אלאל מצטרפת לבמה, וזוכה לכבוד גדול מהקהל ומאמדורסקי עצמו. היא מבצעת את "מעיין" שלה, עם המילים הקסומות של חנה גולדברג, ולאחריו הם מבצעים יחד את "ג'וזפין" שאמדורסקי כתב על אשתו, אך נשמע כמו שיר גנוז של קורין מתחילת הקריירה. למען הסר ספק, מדובר במחמאה. הקינוח מגיע עם "שיר לשירה" המופתי של יהונתן גפן (שסוגר, במודע או שלא, טרילוגיה של שירים עם שמות של נשים בטייטל), אותו אמדורסקי ביצע בעבר בערב מחווה לקורין אלאל, והחיבור ביניהם נשמע טבעי, אוהב ומאוד מכבד.
מישהו בקהל צועק: "אסף, אפשר לעמוד?", ואמדורסקי עונה בנונשלנטיות: "מה, אתם יושבים כל הזמן הזה?". אמדורסקי נכנס לאלמנט שלו עם "15 דקות" ו"כוכב". סך הכל שני שירים, אבל בעצם עולם ומלואו. זה הרגע שבו אמדורסקי מזכיר איך הוא חצב לעצמו מקום של קבע בפנתיאון המוזיקה העברי. זו לא רק היצירה עצמה, שגורמת עדיין לאנשים להתרגש אחרי חצי יובל, אלא גם היכולות הבימתיות שלו. אמדורסקי אמנם ינק פרפורמנס כבר בעריסה, אבל זה לא אומר שלא עבד קשה כדי להגיע לאן שהגיע.
האלתור בתוך העולם האלקטרוני הקר כביכול, שנשמע כל כך דינמי וחי תחת השרביט של אמדורסקי, הוא עדיין אחד מהדברים הכי "חיים" שאפשר למצוא בהופעה חיה בישראל. זה השילוב של היכולת המרשימה על הגיטרה, לצד השליטה על הסמפלרים למיניהם - וכל זה כשהוא מנהיג את הלהקה מאחוריו בלי התנשאות מיותרת. ראשון בין שווים. כמה רחוקה התדמית הטלוויזיונית שהוא טיפח לעצמו מהאמן הנדיב שהוא מתגלה בכל פעם מחדש על הבמה.
דווקא אז, אחרי ביצוע מושלם של שניים מהשירים הכי גדולים של אמדורסקי (שמשום מה עדיין לא הצליחו לגרום לכל הקהל להיעמד על הרגליים), המומנטום של ההופעה נקטע ולבמה הוזמן מתי כספי. מעטים האמנים הישראלים שיכולים להתמודד עם עומק היצירה של מתי כספי, בטח שלא בלייב. אמדורסקי, לזכותו, אפילו לא ניסה, אלא פשוט התרגש לחלוק את הבמה שלו עם נפיל שכזה. המעבר המתבקש מ"כוכב" של אמדורסקי ל"איך זה שכוכב" של כספי היה נפלא והבליט את פער הדורות. מעטים היו מעזים, אבל אמדורסקי הוא כוכב מסוג אחר. במקום שלו בחיים ובקריירה, לא מפריע לו לעשות קולות ליווי לאמן ברמתו של כספי.
הביצוע של כספי ל"לא ידעתי שתלכי ממני" טרף כבר את הקלפים לגמרי. בשלב הזה היה ברור שזה הפך להיות השואו של כספי, שיחגוג בקרוב 73 אבל נשמע רענן מתמיד - בטח בשיר כל כך קשה לביצוע. רבים, צעירים ומנוסים, ניסו לבצע את הקינה של אהוד מנור בהופעה ונכשלו, בעוד המבצע המקורי ממשיך לגרום לזה להיראות כל כך קל. לאמדורסקי לא נותר יותר מדי מלבד לעמוד מהצד ולהתרגש מעצם המעמד, עד שהוא מגיע לסולו הגיטרה הקצר של שלמה יידוב, והופך אותו לשלו. איזה ביצוע מושלם, הלוואי שמישהו הקליט אותו.
השניים ביצעו גם את "מה שאתה רואה עכשיו", מהאלבום האחרון של אמדורסקי, שנשמע ממילא כמו שיר שמתי כתב בשנות השמונים. כספי, שרגיל לשמוע אחרים מבצעים שירים שלו, קצת פחות הצליח להתאים את עצמו לשיר, אבל גם בביצוע בינוני שלו הוא עדיין נשמע יותר טוב מהרוב. כספי נשאר לנאמבר רביעי, עם ביצוע כל כך כיפי של "עוד תראי את הדרך". לרגע זה נראה כאילו אמדורסקי הוא זה שמתארח בהופעה של כספי, ולא ההפך. והאמת, אם כולם נהנים, מה זה משנה?
סך הכל ארבעה שירים ביצע מתי כספי בהופעה הזאת, אבל זה ללא ספק יהיה החלק מהמופע שאותו כל הצופים יזכרו מהמופע. הוא ירד מהבמה במבט האדיש והקפוא המפורסם שלו, לקול תשואות ההמון. התשואות היו גם לאמדורסקי בסופו של דבר, לעומת אמנים אחרים ש"מתאחדים" על הבמה רק בשביל למכור כרטיסים, ההזמנה של קורין אלאל ומתי כספי הייתה של אמן מנוסה ואהוב, שרוצה באמת לכבד את הדור שקדם לו, בלי טיפה של ציניות או אינטרסים. אמדורסקי נשאר על הבמה עם הלהקה וביצע את "רכבת לצפון", אולי הלהיט הכי פופולרי שלו, והזכיר שהמקום שלו הוא שם למעלה יחד איתם, בהר ראשמור של המוזיקה הישראלית, לצד האלילים האישיים שלו. זה היה ביצוע טוב, אבל האמת היא שבשלב הזה זה כבר הרגיש כמו הסיגריה שאחרי.
בשורה התחתונה, אמדורסקי הצליח לדחוס לתוך הופעה אחת את כל היתרונות שהפכו אותו לאמן מצליח ואהוב כל כך. כמו החלוץ האגדי אלון מזרחי, הוא יודע שאין לו מה להוכיח - והוא מוכיח את זה על הבמה בכל הופעה מחדש. כשמאחוריו עומק יצירה שכזה, הוא כבר יכול ליהנות גם מהקיטלוג כ"הבן של" בלי רגשי נחיתות (בטח אחרי ההצלחה של "שרים החלונות הגבוהים" והמופעים המשותפים עם ישראל גוריון). אמדורסקי מביא לבמה היום את הכל. הוא יכול להתבדח על הגירושין המפורסמים ההם, הוא יכול לארח זמרים שעבדו עם אביו כשהיה ילד והוא יכול גם לקנח בהדרן עם שירים שכתב בעצמו כמתבגר.
לעומת זמרים אחרים שפרצו בניינטיז, שמנסים להמציא את עצמם מחדש עם אירועי ענק מוגזמים או פרובוקציות (על חשבון אותם מעריצים שהלכו איתם דרך ארוכה), אמדורסקי נראה מחובר מתמיד לקהל שלו. הם התבגרו לצדו, הם נשארו נאמנים אליו לאורך כל הדרך, והאהבה הזאת היום נראית כל כך הדדית ואותנטית, שהיא הופכת כמעט לעוד תחמושת בארגז הכלים של אמדורסקי. העובדה שהוא ממשיך ליצור מוזיקה נפלאה בלי הפסקה, היא רק בונוס.