תיירים שמזדמנים לברלין נוהגים לבקר באחת האטרקציות הפופולריות בעיר: מוזיאון ה-DDR, שמציע שחזור נוסטלגי ועליז של החיים במזרח גרמניה, אותה ישות קומוניסטית מסוגרת שהתקיימה מסוף שנות ה-40 והחזיקה מעמד עד סוף שנות ה-80. המוזיאון הזה מסמל את הקושי לעצב את הזיכרון ההיסטורי של אותה מדינה: מצד אחד, זו דיקטטורה שריגלה אחרי אזרחיה ונאבקה באופן חסר רחמים בכל גילוי של חתרנות, ומצד שני, ובכן, מדובר בחיי היום-יום של שני דורות של גרמנים, רגעים שהיו כל עולמם ובבת אחת נגוזו. זהו פער קשה ליישוב.
"קליאו", סדרת הריגול הגרמנית חדשה של נטפליקס, בנויה על הפער הזה. במרכזה נמצאת דמות בשם זה - קליאו שטראוב, מתנקשת-על של השטאזי, שירות הביון הידוע לשמצה של מזרח גרמניה - שיוצאת באמצע שנות ה-80 למשימת רצח במערב ברלין, ואחרי ההצלחה, משום מה, נבגדת ונשלחת לכלא, ושם גם מאבדת תינוק שעמדה ללדת. כעבור שלוש-ארבע שנים, עם קריסתה המתמשכת של המדינה ושחרור האסירים הפוליטיים כתוצאה מכך, היא נחושה לגלות מי בגד בה ולמה, ולנקום בכולם.
השחקנית הגרמנייה יילה האזה מפגינה בתפקיד הראשי והמופרע משהו הדומה לזעם של אליזבת מוס בעונה האחרונה עד כה של "סיפורה של שפחה" (וגם מזכירה אותה מעט בפנים), והיא נעזרת בשני שותפים לא צפויים: שוטר מערב גרמני כושל בשם סוון פצולד, שנכח באירוע שמניע את העלילה ומפתח כלפיה אובססיה; וטילו, בליין מסטול שחולם להביא את בשורת הטכנו לגרמניה. שיתוף הפעולה במשולש הזה מוביל לשלל רגעים קומיים עד מטופשים. בסדרה שלא לגמרי לוקחת את עצמה ברצינות - וזה כנראה מה שמציל אותה מעצמה.
אם משהו בעלילת הנקמה הזאת נשמע לכם כמו ציטוט של טרנטינו, זה לא במקרה. קליאו היא בת דמותה של הכלה מהסרט "להרוג את ביל", כמוה היא מתנקשת על, לובשת טרנינג חסרת מעצורים שדבר לא יעצור את מסע הנקמה שלה, גם לא מתנקשות-על אחרות. גם העיצוב הקומיקסי ושלל הציטוטים לתרבות הפופ קופצים לעין. בדומה לסרטים אחרים של הבמאי האמריקני תושב ישראל, גם "קליאו" משכתבת את ההיסטוריה, ובין היתר מחסלת גם דמויות אמיתיות שבמציאות חיו עוד כמה שנים טובות.
אבל, כמו שאומרים, יחי ההבדל. "קליאו" היא יותר פרודיה על "להרוג את ביל" ושאר סרטי ריגול של המלחמה הקרה מאשר הדבר האמיתי. העלילה שלה מופרכת, התסריט מפוזר, הגיבורה שבמרכזה חצי מתפקדת, הרעים גרוטסקיים, הקרבות הזויים והרצח גרפי. כל אלה מלווים בטון משועשע וניהיליסטי, משהו בין סאטירה פוליטית לקומדיית סטלנים.
ועם כל כמה שלפעמים היא מגוחכת וקריקטורית, "קליאו" הקצרה - שמונה פרקים בסך הכול - היא מספקת בינג' מהנה שלא דורש לחשוב יותר מדי על היסטוריה, פוליטיקה או רומנטיקה. כל פרק מספק את מנת הדם, הנקמה והטירוף שלו, וכצופים אנחנו נסחפים במסע של קליאו נגד העסקנים חסרי המצפון שהשתמשו בכוח ואלימות בשם אידיאולוגיה שהם בעצמם לא מאמינים בה, מסע שמתפרס איכשהו גם לספרד ולצ'ילה. לקליאו עצמה אין אידיאולוגיה לבד משאיפת נקם, וכלל לא ברור איפה היא עומדת ביחס לרעיונות שבשמם היא זו שיצאה למשימות התנקשות או אם יש בה חרטה כלשהי. כך נוצרה כאן פשרת ביניים: "קליאו" חוגגת את ההוויה של מזרח גרמניה ובמקביל מחסלת את הממסד האכזרי שלה. כך אפשר לחיות עם המורשת הזאת בשלום.