צ'ולנט, פאות ואינסטגרם - שלושה דברים שאינם קשורים לכאורה זה לזה אך עבור הגיבורות של "בנות ברק", סדרת הדוקו הריאליטי החדשה של HOT בידור, עליהם בנוי העולם כולו. על הנייר יש הרבה דברים טובים בריאליטי החרדיות העברי הראשון, אבל בפועל, למרות הכוונות הטובות, יש בו הרבה הרבה פחות.
אמנם, יוני פארן ואיילת הלר שיצרו את "בנות ברק" עשו עבודה מצוינת במלאכת הליהוק ובנו פסיפס של חמש נשים מעניינות, שונות זו מזו, שמרגישות מאוד בנוח מול המצלמות. בהתבסס על שני הפרקים הראשונים של הסדרה, כאן לא נראה סכסוכים ומחנאות כמו ב"מעושרות" או ב"פריפריה אימפריה" (לפחות לא בזמן שהמצלמה דולקת), אך רגעים מעניינים לא חסרים.
עבור צופים וצופות רבים, במיוחד מהמגזר החרדי-לייט, חמש הכוכבות של הסדרה אינן אלמוניות כלל. ננה הלפרין, נצר למשפחת האופטיקה, היא מעושרת של ממש שחיה בוילה מפוארת עם בריכה וחדר כושר, ומשתפת את העוקבות שלה באינסטגרם בריצות שלה בנמל תל אביב; עפרה "חיבורים" שמעוני - וכן, זה שם חיבה מושלם - היא פרסומאית, יזמית ובעלת מגזין לעיצוב הבית שמזכירה את אירית רחמים של המגזר רק בלי מחשופים ובדציבל אחד נמוך יותר; אסתי סוקולובסקי היא ה-מאפרת הכי מוכרת במגזר ויש לה יותר מ-40 אלף עוקבות שרק מתות שהיא תעשה להן שפכטל על הפנים; סימי הרשקופ, הגיבורה המעניינת מכולם לדעתי, היא בעלת חשבון האינסטגרם הפופולרי "דוסלב" - מעין גרסה צנועה ל"ישראל בידור" - והיא מקפידה לדווח על נושאים חיוביים (נטלי דדון מתקרבת לדת!); את החמישיה סוגרת יעל זילברמן, בעלת עסק לפאות ורחמנא ליצלן גם שמאלנית מוצהרת.
עבור הצופה החילוני החיים של כל אחת מגיבורות הסדרה מעניינים ומרתקים בפני עצמם ונותנים הצצה לתרבות חרדית שלא הכרנו. אך האמת היא שגם צופות חרדיות שיצפו ב"בנות ברק" כנראה יגלו דברים שלא הכירו, כי החיים של "בנות ברק" רחוקים מאוד מהמיינסטרים של הציבור החרדי. עצם ההשתתפות שלהן בסדרה היא אישיו בפני עצמו, ומעבר לכך - לכולן יש טלפונים חכמים וחשבונות אינסטגרם פעילים והן משתפות בחייהם ברשתות 'פרוצות'. אם קיוויתם לקבל הצצה לחיים של אישה חרדית 'ממוצעת', בנות ברק לא תיתן לכן אותה. למעשה, יש כאן גרסה מרוככת בהרבה של המגזר, משהו שיכול להוות קו מחבר בין הציבור החילוני לזה הדתי, וככזאת היא ממלאת את הצופה באופטימיות ובתקווה.
ואולם, למרות האופטימיות והליהוק המוצלח, "בנות ברק" היא לא סדרה טובה. העריכה שלה מרגישה מרושלת; הרגעים המתוזמנים מראש שנעשים בכל דוקו-ריאליטי בולטים כאן במיוחד (ננה הלפרין מרואיינת על ידי נהגת מונית שמרגישה כמו במאית של ההפקה); והצורך של הבנות להסביר בלי הפסקה שהן כאן רק כדי לעשות שירות טוב למגזר ממנו הן באות מתחיל לעייף בשלב מוקדם מאוד. בסדר, אף אחד לא מגיע לריאליטי כדי לעשות לעצמו שירות רע, אבל לפחות תנו לנו את הפנטזיה שאתן אותנטיות מול המצלמה ותפסיקו ליחצ"ן בכל הכוח.
הנושאים המעניינים באמת ש"בנות ברק" הייתה צריכה לגעת בהם עולים רק בין השורות ולא באמת מדוברים. למשל, העובדה שרק אחת מהנשים (אסתי) נוהגת כי מדובר במעשה לא צנוע. עפרה "חיבורים" נעזרת בנהג צמוד שלוקח אותה בג'יפ היוקרה שלה, ובכלל, לקחת חמש נשים אמידות כדי לייצג את אחד המגזרים העניים בישראל זאת כבר החלטה ששווה לתהות לגביה. גם בהרכב הבנות עצמו, ברור שננה ועפרה באות מכוח כלכלי גדול מאוד בזמן ששלוש האחרות באות מרקע קצת יותר צנוע, אבל אף אחת מהן לא מייצגת את האישה החרדית הממוצעת. גם מספר הילדים שלהן, אולי המאפיין הכי בולט של משפחה חרדית, קטן ומזכיר משפחה בורגנית רגילה מראשון לציון (בין שניים לחמישה ילדים).
יותר מהכל, "בנות ברק" מביאה סוף סוף למסך את הנשים החרדיות, כנראה קבוצת האוכלוסייה הכי גדולה בישראל שלא זוכה לייצוג פוליטי (כי כך החליטו הרבנים). צריך רק מפגש קצרצר איתן בשביל להבין כמה הן חזקות, עצמאיות, יוזמות ופורצות דרך, ובכל זאת, בכל מה שקשור לזכות שלהן לקבל החלטות מהותיות לגבי גורלן הן לוקחות צעד אחורה ומשאירות רק לגברים לשחק במגרש. זה מכעיס ומאכזב בעיקר בשבילן. יחד עם זאת, עד לפני מספר שנים סדרה כמו "בנות ברק" הייתה נשמעת כמו פנטזיה רחוקה שבוודאי הייתה גורמת לציבור החרדי לצאת לרחובות, לשרוף פחים ולהפגין, והנה היום היא עולה בדממה מוחלטת, שלא לומר אדישות. דווקא האגביות הזאת היא כנראה הדבר המשמח ביותר ב"בנות ברק", על אף כל חסרונותיה.