עוד לא הגענו לנקודת הסיום באודיסיאה של ג'ון אוסבורן, גיבורת המחתרת נגד רפובליקת גילעד, אבל אנחנו מתקרבים לשם. רגע לפני העונה החמישית של הסאגה, שעלתה אתמול וזמינה בארץ ללקוחות HOT, דווח כי הסדרה תמשיך אמנם לעונה שישית, אבל אחרונה. אבל אין מה לדאוג: היקום הסינמטי המזעזע הזה רק הולך ומתרחב באמצעות סדרת המשך שתתבסס על "העדויות", רומן ההמשך שפרסמה מרגרט אטווד לפני כמה שנים.
גילעד היא גיהנום טלוויזיוני, ובעיקרון יש טעם לשאול עד כמה זה מוסרי בכלל מצד יוצרי הסדרה להמשיך ולהתענג שוב ושוב על ייצוגי האלימות של הרפובליקה, ומה בכלל מנצח כאן בקרב בין האסתטי והפוליטי. ועם זאת, לפעמים סיוטים מתגשמים: החוקים הדרקוניים נגד הפלות בארצות הברית ממחישים שוב, למרבה הצער, שתמרור האזהרה הזה לא הפך להיות אפילו מעט פחות נחוץ מאז שעלתה "סיפורה של שפחה" אל המסכים. זה מעלה תהיות נוספות: הסדרה אולי אייקונית, אבל האם היא שינתה במשהו את התודעה של צופיה או הצליחה להשפיע על המציאות? האם זה בכלל תפקידה?
בינתיים, "סיפורה של שפחה" מתכנסת לאיטה, על גב ההופעה המערערת של אליזבת מוס (ומכאן ואילך - ספוילרים. הישמרו ואל תתנו לממזרים להפיל אתכם מטה). אנחנו חוזרים אל ג'ון אחרי הלינץ' בפרד, ומגלים שהיא עדיין כולה מוצפת אדרנלין, וספק מטורפת. אלא שההתפכחות כואבת: מהר מאוד מתברר שלתאוות הנקם אין סוף, זה הרי אף פעם לא מספיק, והשנאה מאיימת להשתלט על כל ההוויה ולרוקן אותה מכל דבר אחר. הטירוף הזה גובה קורבנות נוספים: אמילי - הלא היא אלכסיס בלדל שחתכה החוצה מהסדרה - החליטה לשוב לגילעד באקט חסר סיכוי ולו בשביל ההזדמנות להתנקש בדודה לידיה.
ההתחלה הזאת קודרת: ג'ון אמנם חופשייה, אבל כל קירות התמיכה שלה, המשפחה שלה וגם עמוד השדרה הפנימי שלה - הכל מתפורר לנגד העיניים. אבל זה לא רק זה: הסדרה מדגישה כאן עד כמה שנים בתוך המערכת האלימה והקיצונית של גילעד מותירה חותם עמוק, שאי אפשר להשתחרר ממנו גם אחר כך. ג'ון מסבירה שהיא מרגישה כל הזמן בכוח המשיכה של גילעד, במגנט הגדול הזה שמשבש הכול. בעוד אנשים אחרים מנסים להמשיך בחייהם, היא ממשיכה להישאב לזה כל פעם מחדש.
זה בא לידי ביטוי, למשל, בכל מה שנוגע לשכר ועונש. ג'ון אומרת לבת הזוג של אמילי שזאת אשמתה, ונענית שזה בכלל לא משנה. זה כך גם בנוגע לרצח של פרד: ג'ון, שזוכרת את האימה של רשויות החוק מגילעד, מתעקשת להתוודות על המעשה מתוך ציפייה להיענש. היא לא יכולה לחכות לצליל המגפיים, היא מסבירה. אלא שלתדהמתה, לאיש לא אכפת באמת. הרצח התרחש בשטח מריבה, ולכן אין סמכות לחקור אותה, ואיש גם לא באמת מעוניין בכך. החוק הוא פוליטי, מסתבר, ויש כאן הקבלה נוראה לעומת גילעד: בשני צדי הגבול מסתבר שיש מעשים ברבריים שלגיטימי לבצע ולצאת מהם ללא עונש בתנאים מסוימים.
בצד השני, סרינה ג'וי נמצאת גם היא בוורטיגו בין מה שהיא חושבת על עצמה לבין המציאות, שהיא, ובכן, עגומה. היא מתאבלת על פרד, מפוחדת מג'ון, ובמקביל מזהה בחושיה החדים שהיא מסוגלת לתמרן את הכוחות מסביב לטובתה. גילעד לא מחכה לה: בני הזוג ווטרפורד נתפסים שם כבוגדים, ובכל זאת היא מצליחה לשכנע את הרשויות לערוך לכבוד פרד ווטרפורד האומלל טקס הלוויה לאומי המוני. וכך בהלוויה, שבבימוי מחוכם מוקבלת למופע מחול, טקס עם כוריאוגרפיה ופרפורמנס משל עצמו, נשלח מסר לא רק לעולם כולו, אלא גם לג'ון, באופן ספציפי. המלחמה בין השתיים רחוקה מסיום, ואין בה קווים אדומים.
דמויות המשנה מקבלות מקום די זניח בשני הפרקים הראשונים של העונה, ועל כל פנים הן לא מאוד מתפתחות. היחיד שקורה איתו משהו זה ניק, שמסתבר שנישא ושבת זוגו, הרעייה, מודעת ושותפת סוד למערכת היחסים שלו עם ג'ון. בשולי הדברים, נראה שהמון המון אנשים יודעים שניק עזר לג'ון במשימת הרצח של פרד מכדי שהוא ייצא מזה בשלום. לא ברור עוד כמה זמן זה יימשך.
הצילום אדיר, העיצוב כמובן מושלם - בין קנדה הקפואה והאפרורית לבין גילעד עם האסתטיקה הצבעונית והפשיסטית שלה - אבל גם כל בעיותיה של "סיפורה של שפחה" ממשיכות איתה לעונה החדשה. קלוז-אפים בלתי נגמרים, קצב איטי, חזרות מיותרות ופסקול קלישאי שמתגעגע לקלאסיקות פופ משנות ה-60. בינתיים, העונה הנוכחית אלימה פחות, וזה ייאמר לזכותה, אבל ייתכן שפשוט אנחנו עדיין בשלב האקספוזיציה ומצפה לנו עוד גיהנום בהמשך. קשה לראות לאן הכול מתקדם, אם בכלל, ולאן הכול יתכנס. מה שבטוח: כוח המשיכה של גילעד ימשיך לפעול, לשאוב את הכוחות ולהחריב את חיי כל מה שקשור אליה, וזה כנראה ייגמר בדם.