לפעמים נדמה שהעולם הולך וקמל בין האצבעות שלנו, בעוד אנחנו עסוקים בהדחקה ילדותית. לכאורה אנחנו חיים בעידן של שפע חסר תקדים של אפשרויות, תוכן ומשאבים, והעולם פתוח בפנינו יותר מאי פעם - ובעצם זאת החגיגה שלפני הקטסטרופה: העידן הלא עד כדי כך רחוק שבו כל הריבים הקטנים והמטופשים שלנו יהיו חסרי משמעות, כי אי אפשר יהיה לצאת החוצה מרוב חום, קהילות שלמות ייחרבו בגלל מחסור במים, צורות חיים בטבע ייכחדו, ואסונות טבע יכו בזה אחר זה במי שישרוד. הרמזים המטרימים כבר בחוץ, אבל אנחנו עוד רוקדים על סיפונה של הטיטאניק.
"סאן אנד סי (מרינה)", המוגדרת כ"פרפורמנס אופראי על עולם שוקע" ומוצגת בימים האחרונים כחלק מפסטיבל ישראל, נוגעת בדיוק בסנטימנט הזה. מדובר ביצירה שעומדים מאחוריה שלוש אמניות מליטא: רוגילה ברדג'וקייטה, וייבה גרייניטה ולינה לפליטה - יוצרת שביקרה בישראל כמה פעמים בשנים האחרונות, ונעה ביצירה שלה על התווך שבין המוזיקלי לפרפורמטיבי, ובין האסתטי לביקורתי. "סאן אנד סי (מרינה)" הוצגה לפני כשלוש שנים בביאנלה בוונציה, וזכתה שם בפרס הראשי. הפסטיבל, באקט לא שגרתי והודות לתרומה, פתח אותה לציבור הרחב בישראל בחינם. בעידן שבו מחירם של אירועי תרבות חיים רק הולך ומאמיר, יש לשבח על כך את המעורבים.
ליצירה אין ממש סוף והתחלה, אך אפשר לומר שהיא ארוכת כשעה ומבוצעת באופן רפטטיבי בעוד קבוצות צופים חדשות מוכנסות אליה מדי חצי שעה, כשהם מביטים מלמעלה במה שנראה כחוף ים ללא ים באמצע תיאטרון ירושלים, עם חול והכול. ככלות הכול, חוף הים הוא המטאפורה המושלמת לנעורים ולחיים, בדיקת גבולות, התאהבות, גלידה, שמש מלהטת ורוח מלטפת שבאה ונמוגה. אבל מה קורה עם חוף שהים עזבו, עם לב שבור של חול ואבן? מה קורה עם טבע שמת?
על חוף הים כ-15 שחקנים משתזפים, משחקים מטקות, קוראים, מתמסרים בכדורים, שומעים מוזיקה ומשחקים בטלפון. המים - סם החיים - אינם. אפשר רק לדמיין אותם, ולהעמיד פנים שזה בילוי קיצי נעים של זוגות צערים ומבוגרים, משפחות וילדים. ההתרחשות אקראית, רגילה לחלוטין, ונמשכת כל הזמן. אנשים באים ונכנסים, ועיני הצופים נעות כל הזמן בין אחד לשני.
כל אחד שר בתורו, מהמיית ליבו, את סיפורו, שמתובל לעתים בהומור. במובן הזה זאת אכן אופרה קלה, אבל אין מה להיבהל אם אתם לא מחובבי הז'אנר ואין לכם שום רקע באופרה. זו מוזיקה נגישה, עם נגיעות אלקטרוניות, שנועדה להמחיש את האפיות שבאירוע - הבילוי הקליל לעומת גודל החורבן. הכל יפה ונעים עד שבבת אחת, באמצע ההופעה, המוזיקה נעשית צורמת למשך כמה דקות. לנו כבר ברור שמשהו לא בסדר.
זה מתחיל אגבי ואפילו שמח: צעיר שר על צירוף המקרים שהפגיש בינו לבין אהובו, משפחה שרה על מסעות התיירות המפוארים שלה בעולם, והילד שלה שכבר השתכשך כמעט בכל הימים והאוקיינוסים. נדמה שהכול אפשרי, אפילו ששרים לנו לא להיכנס למים מעבר לגובה הברכיים, כי זה מסוכן. לאט לאט מתערבב בדברים טון קודר, שחושף מציאות עגומה יותר, אי-שקט נפשי, ואבל פרטי וקולקטיבי, וטבע שיכול גם לקחת. אישה אחת שרה על האקס שלה, שחיין מצוין שטבע כשהתרחק מהחוף. אישה אחרת שרה על הלכלוך שממלא הכול והתנהגות הלא-רגישה של האנשים סביבה. אחת אחרת מתארת כיצד היא נהנית מאוכל ובגדים שיוצרו בקצות העולם והגיעו עד לחוף, כמו מין "פרודיה על דרך המשי" במין שרשרת חסרת טעם ואופי. גבר אחד שר על קוד ההתנהגות המסוגר והמדחיק של עולם העבודה, שמכריחה אותו להסתיר את הרגשות, הכאב ובעיקר את התשישות. על החוף, כולם גם ככה רוב הזמן בטלפון, מנוכרים מהסביבה.
ובשלב מסוים, מתגנבת לתוך השירים ספק תהייה, ספק הבנה, שגם הדברים שעליהם עומד העולם הזה אינם עמידים לנצח. אישה אחת שרה, בדרך אגב, על מזג האוויר המשוגע שגרם לחג המולד להיראות כמו חג הפסחא ולהיפך; מתברר שהמנוע לכל העלילה הוא התפרצות של הר געש שאיש לא חזה, שהשביתה את שדות התעופה; ולבסוף, באחד השירים הפיוטיים יותר בסאגה, מבטאות שתי נשים צעירות את החרדה והאבל על ההרס הצפוי של הריף המופלא שמדובר שוב ושוב, על הכחדת הדבורים, ועל הקמילה של הבלתי נמנעת של הגוף - ואת התקווה העלובה שנוכל להתגבר על כל זה באמצעות הטכנולוגיה, שיכולה לספק רק תחליפים חסרי נשמה המודפסים בתלת מימד. כל מה שנשאר הוא להשתזף.
בניגוד למה שאפשר היה אולי לצפות, "סאן אנד סי (מרינה)" היא לא יצירה דידקטית שמאכילה בכפית. הצופה בוחר בעצמו היכן לטבוע, למה לשים לב וממה להתעלם. למעשה, היא הרבה מעבר להטפת מוסר אקולוגית, אלא שיר המוניסטי ויפהפה על בני אדם שמנסים לבנות את חייהם, ולגונן עליהם ככל האפשר, ברקע כוחות שחזקים מהם בהרבה. שהרי גם האדם לפעמים יכול להישאר נטוש ובלי כוחות, ממש כמו חוף.