נאמנה לשמה, יש משהו תעשייתי בסדרה "התעשייה" (במקור "Industry"). משהו אפור וחבוט שמבצבץ כמו עשב שוטה מבעד למרצפות הבוהקות של מקום העבודה הנוצץ לכאורה של הגיבורים, סוכני מניות טירונים בסניף לונדון של בנק ההשקעות הפיקטיבי "פירפוינט". זהו בית חרושת לכסף שהעובדים בו הם המסועים, הברגים וגלגלי השיניים, רק שבמקרה שלהם הם מרוויחים מצוין. צעירים מוכשרים ואמביציוזיים שרוצים לטרוף את כל העולם, להסניף את כל הסמים, לזיין את כל מה שזז, ובמקביל להתייצב כמו מקצוענים ליום עבודה מחויט, אלגנטי, אכזרי, רומס. כמתבקש מהתחום הזה שמנסה לגרום לעשירים להתעשר עוד יותר, האקלים בו חסר פשרות, אדם לאדם זאב, הטירון החדש הוא הנוגש של זה שיבוא אחריו, והכל כמובן חלק מתרבות ארגונית שמודעת היטב למתרחש ומאפשרת לו לקרות.
לא תמיד זה קל לצפייה. גיבורי הסדרה הצעירים - בראשות הרפר שטרן (מייהאלה הרולד), יזמין חנאני (מריסה אבלה) ורוברט ספירינג (הארי לאוטי) - נאלצים לספוג המון, ואת העוול שנעשה להם הם מעבירים הלאה, כולל בינם לבין עצמם. כאשר יזמין הגיעה לראשונה, היא זכתה להתעמרות גסה מהאחראי עליה, קני (קונור מקניל). את התסכול היא תיעלה לכדי ניצול של רוברט, משדלת אותו בלי להיעתר ומתעללת בו רגשית. הרפר, מצדה, פגעה אנושות בקולגה כאשר ראתה אפשרות להרוויח לקוח גדול - תבנית שתחזור עליה שוב בעתיד. דריכה על הגופות שמותירים בדרך למעלה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
היו טוויסטים רבים לאורך העונה הראשונה, שעלתה בשלהי 2020 ב-HBO ו-BBC, המפיקות את הסדרה במשותף. היו בה עסקאות סוחפות שראינו קורות בזמן אמת ותפניות מבדרות כפי שניתן לצפות מסכינים מפתיעות בגב, אבל "התעשייה" לא התעלתה באמת. בדיעבד מתברר שהעונה ההיא רק הכשירה את הדרך, הייתה הגרף היציב לפני שמגיעות העליות החדות. העונה השנייה - שהסתיימה אתמול (שלישי) ביס, הוט וסלקום טיוי, בצמוד לשידור בחו"ל - הייתה חוויה אמוציונלית לופתת, מעודנת ומורכבת, שבמהלכה הפכה "התעשייה" לאחת הסדרות הטובות בטלוויזיה.
אחד האלמנטים הבולטים ביותר בסדרה הוא האופן הבוטה - ממש לא לרכי לבב - שבו היא מתארת צריכת מין וסמים. הם הרי צעירים שרוצים לכייף, לא? אך מה שהיה ברור כבר אז ומובהר ביתר שאת בעונה השנייה הוא שמדובר בנסיונות לשכך כאבים. כל אחד מהגיבורים בורח מדבר מה, מנסה ליצור מעצמו משהו בלי תלות במקום שממנו הוא בא, בין אם זה אבא מיליארדר שסלל עבורך את הדרך או משפחה מרוסקת ורזומה מפוקפק שגרמו לך להימלט בלי להביט לאחור. אולם מה שנועד לעמעם את הפצעים רק מוסיף לבלבול ולרחש המתמיד, והסקס משמש בעיקר ככלי של מאבקי כוחות ומתקיים תכופות באזורים הכי אפורים שניתן להעלות על הדעת.
לכן מה שמרגש כל כך בעונה השנייה הוא הניסיון של כמה מהדמויות להתפכח, להיות טובות יותר. כמה טוב אתה יכול להיות כשאתה עובד במקום שמבקש לטפח את התכונות הרעות ביותר שלך, וכשהתזכורות לכל החרא שעשית ניצבות מולך בדמויות אדם? בכל זאת הם מנסים, מייצרים מאבק קטן בין האור לחושך שחורג גם מהגבולות שלהם עצמם ומצליח לגעת גם באחרים - ובמקרה של אחד מהם, גם עוזבים לטובת משהו שימלא את נשמתם בצורה מספקת יותר, או בכלל. בתוך כך, חשבונות הנפש מתקיימים גם בכל הנוגע לניצול מיני. העונה השנייה מציגה קשת עלילתית מרשימה ומעוררת מחשבה על הסכמה, יחסי מרות, ניצול בין-דורי והשתקה.
מה שמגביר את העוצמה והיופי של ההתנקות הזו הוא האיפוק ש"התעשייה" נוקטת בו. את התכליתיות שבה היא מתארת רכישה ומכירה של מניות, היא מחילה גם על הרגעים האלה. במקום כמו קומת המסחר של "פירפוינט", ציניות היא שריון הכרחי, כנות משמעה הפגנת חולשה. כך שהתהליכים האלה בהכרח מתרחשים וגועשים בעיקר בקרבי הדמויות, תוך ניסיון שלהן לא לאפשר לזה לגלוש החוצה ולחשוף אותם. אבל כמובן, אין להם ברירה אלא להישיר מבט אל המקומות שהם מנסים להדחיק אל שולי התודעה שלהם, בפרט התבניות המנטליות שהוריהם מיסגרו אותם בתוכן, והתוצאה לא פעם חונקת בגרון.
המשחק של כולם מצוין כמתבקש, והם מצליחים להעביר את המערבולות הפנימיות של דמויותיהם בניואנסים דקים ומכמירי לב. אך הגדולה האמיתית של "התעשייה" טמונה בכתיבה. כזו שמשלבת בין עגה מקצועית מסובכת (תשואות למתרגמת לעברית, ענת הס) לבין התבטאויות אניגמטיות, אפילו ליריות, שנדמות כאילו משהו נוסף אמור היה להיאמר ועלינו מוטל להשלים אותו ולהפוך בו. אריק (קן לאונג, "אבודים") הוא המייצג העיקר של המשפטים האלה, עם אמירות כמו "היתרון שלנו הוא הצבע שלנו" או "האם אנחנו הם המטרות?" - הגות שמעניין לשמוע אותה מפיו של שועל למוד קרבות כמוהו.
גם במאקרו, מדובר בתסריט נפלא. בעונה הזו יותר מאשר בעבר, "התעשייה" אופפת ומטמיעה אותנו בעולמה. בסצנות בקומת המסחר אפשר לשמוע כמעט במלואן את שיחות הרקע - בדיחות, הלצות, הערות וכן הלאה. חשוב מכך, "התעשייה" התבררה כסדרה היחידה בטלוויזיה שרותמת את הקורונה לכדי כוח עלילתי אמיתי. הן בהשפעתה של המגפה על שוק המניות, הן בהשפעה שלה על הגיבורים, והן, מתוקף זה, על גלי ההדף שנותרו בנקודה המסוימת הזו בזמן. תקופה שבה רוב האנושות נאלצה להתבונן אל תוך עצמה.
זהו מכלול מעורר משיכה ותיעוב בו זמנית, שהופך את "התעשייה" לסדרה המשקפת את המציאות של ימינו יותר מכל דרמה (או קומדיה) אחרת בטלוויזיה. שנות הבחרוּת של גיבוריה, התקופה שבה הם מגבשים באמת את אישיותם, מאופיינות ברגל אחת נטועה בעל כורחם במקום שממנו הגיעו, בטראומות שגילפו אותם, ורגל שנייה מנסה להכות שורשים במקום שאליו הם מקווים להשתייך, בטראומות הבאות שהם סבורים כי יוכלו לספוג. ובעודם עומדים בפישוק המוזר הזה, הם מנסים להבין מי הם באמת ומוצאים שהם בודדים, אבודים ומעוררי חמלה. זה יפה להפליא.