א. בראשית הייתה נינט טייב, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ותאמר נינט בחוף ניצנים: ים של דמעות בשתי עיניי, וכך היה. ותיוולד מאמי לאומית כמו שלא הייתה מעולם לפניה או אחריה, שפרצה ומרדה והשתנתה ואפילו עברה אל מעבר לים, אבל עד היום תעשייה שלמה מנסה לשחזר את הרגע שבו פאוזה אחת שינתה הכול. מהמיתוס הזה נולד הריאליטי הישראלי ואליו הוא ישוב, ואנחנו נדונו לחזור אליו שוב ושוב ושוב עד שנבין, במין טקס חברתי שאין לו סוף או התחלה.
זו אובססיה קולקטיבית, אבל כהני הפולחן המרכזיים והאובססיבים מכולם הם אנשי "הכוכב הבא", יורשי "כוכב נולד" החוקיים. בעונה הקודמת נחגג המפגש המחודש בין נינט ושירי, אבל בעונה הזאת, עם האיחוד בינה לבין רן דנקר, כבר הלכו שם צעד אחד קדימה. כמה הזכירו לנו את "השיר שלנו", כמה הזכירו לנו שהם אקסים, כמה הזכירו לנו למי דנקר הצביע בגמר הראשון, ואפילו קיבלנו חידושים ל"היא יודעת", "כשאתה כאן", "האור בחיי" ו"גיבור", ועקיצות מדי פרק.
אמש, בגמר "הכוכב הבא", עם נאמבר משותף של השניים, מתמודדת שהזכירה לנינט את עצמה, ומנצח אחד שהעז לבחור כשיר הגמר שלו את "ים של דמעות" - החלטה אומללה וחסרת סיכוי, כמעט בגדר התגרות, כי אי אפשר באמת להתחרות בביצוע ההוא אלא רק להיכנע לו - רק התגברה התחושה שהכוכבת שבמרכז העלילה יושבת בכלל בשולחן השופטים, ושהטלוויזיה עוד לא קרובה להקיץ מן החלום.
ב. קשה להבין למה מדי שנה הסאונד בגמר תכנית הדגל של הערוץ המצליח בישראל נשמע רע כל כך. אם אי אפשר לשפר את זה בתנאים הקיימים - עדיף לחזור לאולפן. איך יהיה ביצוע באמת זכיר אם הצופים בבית לא כל כך מצליחים לשמוע את מה שקורה?
כך או כך, בין עוד סרטון אינפנטילי, חסות או פרסומות, עמדה משימה קשה בפני רביעיית הגמר. היו בשלות ואפקטיביות ממנה, וזו לשון המעטה, אבל ייאמר לזכות התכנית שהרביעיה הזו הייתה יחסית שיוויונית, ולכן התחרות הייתה מעניינת. כולם פחות או יותר טובים, מאופיינים, עם חוזקות ברורות וחולשות ברורות.
חצי הגמר הראשון הפגיש בין הזעקה בגרסה של ליבי פנקר ל"זיקוקים", לבין הפייבוריטית נופיה ידידיה עם ביצוע חלש במיוחד ל"עכשיו אתה חוזר בחזרה", שאיכשהו הצליח בכל זאת לגנוב ניצחון. בחצי השני, מיטב שרמן גברה בצדק מוחלט עם "ניצחת איתי הכול" על הביצוע המוזכר לעיל של אליאב זוהר ל"ים של דמעות". זו כאמור בחירה גרועה במיוחד, אבל נדמה שכל ארבע הבחירות חבוטות וחסרות מעוף, שלא לומר מעוררות פיהוק. היו ימים ש"כוכב" גילתה שירים מחדש, היום היא פשוט משעממת את עצמה.
בשורה גדולה לא הייתה גם בשלב השני, עם עיבוד חלש של מיטב לשיר "הדרכים הידועות" שפספס את המומנטום של השיר המקורי, נופיה שבאה עם בחירה מקורית ("Calling You") אך כזאת שלא ממש מתאימה לגמר, ואליאב שחזר אל "מיכל" שלו. מילא. הנאמבר הכי טוב בערב היה, חייבים לומר, אותו שיתוף הפעולה בין טייב ודנקר ("קמתי לרקוד"/"מלכת הרחבה"), שרק המחישו את הפער בין אמנים בתחילת הדרך לחיות במה מנוסות שיודעות מי הן ומה הן.
אם בכל זאת נבחן את שבעת הביצועים של הערב, אפשר להבחין בבשורה מפתיעה: שפע של עיבודי רוק, גיטרות חשמליות ואנרגיות בועטות, יחסית לז'אנר כמובן. מי יודע, אולי הרוק לא מת אחרי הכול, אלא רק תקוע בפקקים מחוץ לאמפי פארק בראשון לציון.
ג. חייבים בכל זאת לדבר מעט על אליאב זוהר, הדמות המשמעותית ביותר של העונה ולפיכך גם הזוכה שלה בצדק. זוהר שיחק אותה עם אודישן שנכנס לספר ההיסטוריה של הריאליטי הישראלי, ושיר שנכנס היישר לפלייליסט, אם כי קשה לומר שהוא עמד ברף שלו לכל אורך העונה. יש לו קול עמוק, השפעה עמוקה מדודו טסה, פאתוס בריא וצעקה מכובדת, גם אם הסגנון שלו חד-גוני למדי, והוא לא לגמרי שולט בבמה. האם זה ייגמר בלהיט אחד או בתחילתה של דרך ארוכה? עוד מוקדם לדעת. בינתיים נראה שהוא מוכן יותר לקריירה מזוכים רבים שבאו לפניו בשנים האחרונות.
בשלב הניקוד, נראה היה שהמומנטום עוזב את זוהר, ושהניצחון הולך לנופיה ידידיה. כשהוכרזו התוצאות המלאות, נפרץ הסכר והדמעות החלו זולגות מעצמן. והנה, ערב שהתחיל בים של דמעות הסתיים בים של דמעות, כשהזוכה אפילו מקרית גת. ככה זה ב"כוכב הבא": גם הזוכה הגדול שלוקח את המיליון הופך בסוף לעוד הדהוד לאגדה של נינט טייב. אבל מי יודע, אליאב, אולי גם אתה עוד מעט תתעורר, תסתכל אל השמיים וכוכבים יאמרו לך שלום.