בסרטי ריגול ישנים מפציעה לא פעם לקראת הסוף תמונה מוכרת: הגיבור או הגיבורה מסתירים בין שיניהם גלולת ציאניד, למקרה שיפלו חלילה בידי כוחות האויב ולא ירצו להסגיר מרצונם את סודות המדינה ששלחה אותם. הדימוי המעט אכזרי הזה עלה בראשי למקרא הספר "לכתוב ולהוציא לאור" ספר ההדרכה שכתבה הסופרת הגר ינאי, שיצא לאחרונה בהוצאת הספרים הוותיקה עם עובד.
מצד אחד אני מתקשה לזכור ספר הדרכה כל כך נדיב, מפורט וחם, שופע רצון טוב באמת, ללמד הכל, אבל פשוט הכל על מלאכת הכתיבה וההוצאה לאור של ספר בישראל, ומצד שני הוא עורר בי לא פעם רצון סתום לסגור את מדפי הצריח (בהנחה ששולחן הכתיבה שלי מזכיר באמת טנק ולא ספינה טובעת) ולהתגונן כמעט בכוח מפני שפע העצות הטובות שניתך עלי.
בנוסף לעצות הטובות והחכמות של המחברת עצמה, הספר, כמו סלסלת פרי עמוסה כל טוב, מלא גם בעצות של "טובי סופרינו" כמו שנהוג לומר, חלקם אהובים עלי מאוד: חיים באר ודרור בורשטיין, דרור משעני וחגי ליניק, ענת עינהר ואורלי קסטל בלום ועוד ועוד, רשימה מפוארת ממש. וכמו מטפס הרים לא מיומן שלא מסיר אף לרגע את עיניו מהפסגה המיוחלת (כתיבת ספר כמובן) אתה מרכיב על פרצופך את מסכת החמצן הרוויה במחשבותיהם, בכל פעם שהכרתך מתערפלת ואותה פסגה נראית רחוקה מתמיד.
ולפעמים, דווקא הדברים החכמים שהם אומרים תוקעים מעין קוץ של היסוס בעקבך, ובמקום להתקדם אתה מרגיש שאתה רק נסוג אחורה. הנה ככה כותב למשל א. ב. יהושע על ההשפעה האדירה שהייתה לעגנון עליו, לפחות בתחילת דרכו הספרותית:
"עגנון נתן לי מפתח", כותב בולי, "ראשית בהומור שלו ושנית בעובדה שהוא לא מפרש יותר מדי את הגיבורים ואת הסיטואציות. עגנון לא מסביר מה הגיבור מרגיש ולא עושה לו אנליזה. הוא מגיש את העובדות אבל הוא לא מפרש מה עובר לגיבור בראש… אני מאמין שלא צריך ללעוס לקורא את החומר. צריך להשאיר לו מרווחים לא ברורים. חללים שהוא צריך למלא בעצמו".
והנה בשורות הקצרות והחכמות האלה שהגר ינאי בוחרת לשבץ כמו ענק יהלומים על שמלת הספר שלה, טמונה גם האמת שעלולה כמו כמוסה קטלנית לפרק את יסודותיו של הספר רווי הרצון הטוב הזה: אין בו כמעט "מרווח לא ברור" או "חללים" שהקורא צריך למלא בעצמו. הכל יש כאן. בשפע. ולכל עקרון מוצמד גם תרגיל מעשי. לא בדקתי, אני מודה, כי בשלב הזה נהייתי קצת חסר סבלנות ועצבני, אבל אני כמעט משוכנע שיש שם גם טיפ מעשי איך להשאיר בטקסט הנכתב "מרווחים לא ברורים" ו"חללים שצריך למלא".
הסיבה שבעטיה אני יורה עליכם הפעם מהמותן צרורות של דימויים, בזמן ששולחן הכתיבה שלי, כמו עכביש הפוך על גבו, או כמו ספינה שהולכת ושוקעת, הולך ומתמלא במים, היא בגלל שבעמוד 206, יש, ניחשתם נכון, פרק שלם שמלמד איך עובדים נכון עם דימויים ספרותיים. נדמה לי שהבנתם את הפרינציפ.
היצירה הספרותית מלמדת אותנו בין השאר איך ליצור גיבורים או דמויות ראשיות בסרט או במחזה או בספר, ומה שלא פחות חשוב - איך לגרום להן להתערטל, להתחבב ולהיות קרובות למהומות הרגשיות והנפשיות שמתחוללות בראשנו ("גיבורים שנרצה לקרוא עליהם" - עמוד 90 בספר הזה).
מהבחינה הזאת המחבר של ספר הדרכה - או אם נרצה לדייק, "המחבר המובלע" של ספר כזה - הוא גם סוג של גיבור שאני שואל את עצמי במהלך הקריאה עד כמה אני נקשר אליו ומזדהה איתו. קשה להחמיץ את שפע הרצון הטוב והנדיבות שעולה מדמותה של המחברת המובלעת כאן (נדיבות שגם צועקת לפעמים כמעט בכל הכוח "תאהבו אותי. תעריכו אותי" על כל הטוב והשפע הזה שאני מניחה לפניכם ככה בלי לעשות חשבון). מצד שני, מתחשק לפעמים להגיד למחברת המובלעת בדרך מעט גסה - די, הגר. באמא שלך. תשאירי לנו גם קצת מקום לנסות לדמיין מה צריך לעשות כדי לברוא יש מאין את ה"תינוק" הזה או יצירה חדשה שנפלטת מכוסה בדם לחלל העולם.
לקראת סופו של הספר מספרת הגר ינאי בגילוי לב על מפגש משמעותי שהיה לה בתחילת הדרך עם מורה הזן הזקן סנסאי ("איש קטן בעל ראש עצום וחלק כביצה"), ואני נזכרתי דווקא במשל הידוע על מורה זן אחר, שממשיך לשפוך מים מתוך קנקן על כוס מים מלאה, בתשובה לשאלה של תלמיד מהי משמעות הקיום בעולם.
כתיבה היא כמו הליכה בערפל, או ניווט באמצע שדה מוקשים, או תפירה של פצע בלי חומר הרדמה, או כל דימוי אחר שעולה לכם עכשיו בראש. אי הידיעה חשוב הרבה יותר מהידיעה, כי אם תדע שאתה הולך להתפוצץ עוד רגע או ליפול חלילה לתהום, הראש והגוף כבר יתכווצו והמקלדת שלך תפיק עוד קלישאת כתיבה על גוף מתכווץ ומוקש מתפוצץ ונפילה לתוך תהום.
וצריך גם להודות על האמת והיא לא כל כך נעימה - יש יותר מדי כותבות וכותבים בישראל. לפעמים נדמה שיש יותר כותבים מקוראים, והרעש הקקופוני של כתבי יד חדשים מתחיל להיות קצת בלתי נסבל. לכן באופן אישי הייתי מוציא לצד המדריך המלא והמפורט הזה גם מדריך מפורט ומלא לא פחות, על איך להימנע מכתיבה. איך להחזיק בפנים כאב עד שאתה מחשב להתפוצץ, ובעיקר הייתי ממליץ לאנשים לקרוא.
אני נזכר עכשיו בגיבור של הנובלה "סוף הדרך" של הסופר האמריקאי הנהדר ג'ון בארת'. הדמות הראשית תקועה באיזו תחנת רכבת נידחת, עם סכיזופרניה קטטונית, והמטפל שלה ממליץ לה בתור התחלה לקרוא כל דבר - אפילו ספר טלפונים. לקרוא ולקרוא ולספוג ולהיעלב, ולהרגיש מושפל ודחוי, או להפך - להיות מלא באושר כזה אין-סופי שאי אפשר להכיל, או אי אפשר לסבול. אושר כזה או סבל שמאיים כמו כמוסה קטלנית להשמיד אותך מבפנים, ורק אז לפתוח את הסכר ולתת דרור למילים.
"לכתוב ולהוציא לאור" / הגר ינאי. הוצאת עם עובד. 336 עמודים.