אם יש דבר אחד מרכזי שהעונה הרביעית של "פאודה" לימדה אותנו הוא שלפעמים צריך להתרחק עד בריסל הקרירה כדי לחזור עם תובנות חדשות ומעמיקות על סיר הלחץ המזרח תיכוני שכולנו חיים בו. "פאודה", שבשלוש עונותיה הראשונות שוטטה לה - ואולי מוטב: רצה עם אקדחים שלופים - בין יהודה ושומרון לעזה, הצליחה בדרך פלא להיות כמעט א-פוליטית על אף החומרים הנפיצים בהם היא עוסקת. והנה, דווקא בעונה שהתחילה במסע משותף ולכאורה פשוט של קפטן איוב ודורון לפגוש מקור מודיעיני בשם עומאר טוואלבה (אמיר בוטרוס) בבלגיה, היא לקחה תפנית וחזרה בגרסה הכי פוליטית שלה עד היום.
בכלל, זאת כנראה הייתה העונה הכי "מוזרה" של "פאודה" עד עתה. נראה שהיוצרים ליאור רז ואבי יששכרוף הרגישו צורך עז להמציא את עצמם מחדש כדי לא לשעמם את עצמם ואת הצופים. לכן לא רק שצוות המסתערבים התחיל את העונה הזאת הכי רחוק שאפשר מהסמטאות של עזה - ויש אמירה חזקה גם בהשתלטות תא הטרור של טוואלבה על בריסל ובעיקר באוזלת היד של כוחות המשטרה המקומיים - גם הקצב של הסדרה השתנה, והרבה מהאקשן עבר למסדרונות שירות הביטחון הכללי.
הביקורת כוללת ספוילרים לפרק האחרון של העונה.
כבכל עונה, גם הפעם פגשנו לא מעט דמויות חדשות, אבל הציר המרכזי של הסדרה היה ונותר הציר שבין דורון (רז) לגבי "קפטן איוב". החטיפה של איוב בבריסל בתחילת העונה ולאחר מכן ההבנה שהוא ככל הנראה מת, טלטלה לא רק את הצוות של אלי (יעקב זדה-דניאל) אלא גם את הצופים. השאלה "האם איוב חי?" - שהפכה למעין "מי ירה בג'יי אר?", הקליף-האנגר המיתולוגי מהסדרה "דאלאס" - ליוותה אותנו לאורך חלק נכבד מהעונה, כולל תחושה של לחץ שהלכה וגברה ככל שהפרקים עברו והקפטן לא שב אל המסך. אם נודה על האמת, אף אחד לא האמין שיהרגו לנו את הקפטן ככה בתחילת עונה ובלי שום דרך נאותה להגיד שלום, אבל הדמות הפנטסטית בגילומו של איציק כהן (גילוי נאות: אנחנו חברים, אחרת הייתי מחמיא לו אף יותר) הפכה לאחת הסיבות העיקריות לצפייה בסדרה, ולכן חסרונה מהמסך הורגש לכל אורכה של העונה.
החלל הגדול שהותיר איוב התמלא בעיקר בדמותה של מאיה טוואלבה, אחותו של עומאר שהפכה לקצינה מובחרת במשטרת ישראל. לוסי איוב עשתה כאן את טבילת האש שלה כשחקנית דרמטית ואפשר לומר שהיא עברה אותה בהצלחה יתרה. היא לא רק מלהטטת - בטבעיות מובנת - בין עברית וערבית, אלא גם מצליחה להעביר את הדילמה של דמותה באופן משכנע וכובש: מצד אחד, מישהי שהשתלבה היטב בחברה הישראלית ואפילו גאה ללבוש מדים ומצד שני, אחות דואגת שמנסה לעזור לאחיה גם כאשר האחרון מתגלה כבוגד ששם את המשפחה ואת המדינה בסכנה מיידית.
מי שעוד נכנסה לנעליים גדולות ומילאה אותן היטב היא דנה (מירב שירום), שקודמה מעוד חוקרת שב"כ למנהלת מחלקה. חוקרי שב"כ, שתפקידם העיקרי הוא להיכנס מתחת לעורם של מחבלים ולהוציא מהם מידע, יכולים להיתפס בקלות כמניפולטיביים ומעוררי אנטגוניזם - אבל דנה הצליחה לשבור את הדפוס הזה. נכון, הסצינות בהן היא השתמשה במיניות של אחד הנחקרים כדי ללחוץ עליו היו קשות לצפייה, אך היא נותרה אמפתית ואנושית, גם כשתפקידה הקשה עליה מאוד. מערכת היחסים שלה עם קפטן זיאד (גל פרידמן) אפילו הראתה פוטנציאל ככזאת שיכולה להתחרות בניצוצות של הקשר בין שגיא ונורית (עידן עמדי ורונה לי שמעון), אך כידוע הסתיימה באופן טראגי עם הירצחו של זיאד.
המעבר של הסדרה למתקני שב"כ היה צריך לבוא על חשבון משהו ובאמת העונה התרגשנו קצת פחות מצוות המסתערבים. זה לא שהיו חסרים אירועים, להיפך: נורית ושגיא התחתנו, היא נכנסה להריון (אותו הסתירה משגיא) והם כמעט נפרדו; אלי חווה בפעם המי יודע כמה הרהורי פרישה ואפילו יצא למבצע אחרון; כמוהו גם סטיב (דורון בן דוד המצוין תמיד) שחווה משבר בזוגיות. יחד עם זאת, איפשהו בין המסע של דורון ומאיה ללבנון כדי לפגוש את עומאר והחיסול של בכירי שב"כ בעקבות מסירת השמות של איוב, יצא שהמסתערבים שלנו קיבלו מקום טיפה יותר קטן.
רגע, אמרתי שזאת עונה פוליטית וצריך להסביר. מתחילתה "פאודה" השתדלה והצליחה שלא לומר "יהודים זה טוב, ערבים זה רע", והגישה הזאת הצליחה להביא אליה קהלים מגוונים ולגרום להם להרגיש שהם מקבלים תמונה אובייקטיבית למדי. העונה, בניגוד לעונות קודמות, נראה שהיא המחישה יותר את הקשיים של ערביי ישראל ואת המחיר הכבד שמשלמים מי שמשתפים פעולה עם הצבא הישראלי. זה אמנם התחיל בבגידה של עומאר, שאביו היה משת"פ והוא הפך לפעיל חמאס כדי 'לכפר' על כבוד המשפחה, אבל המשיך לקונפליקט של מאיה, שלמרות כל הישגיה הרבים בחברה הישראלית הוכרזה כבוגדת ברגע שאחיה עבר צד.
לא ספרתי את הגופות אבל נראה שכמות האבידות לצד הישראלי הייתה גדולה במיוחד העונה. אחרי שנים של תחבולות ותרגילים על אויבינו מהשטחים (ושכנינו ממדינות קרובות), נדמה שאלה למדו את המסתערבים היטב והצליחו להשיב אש קשה וכואבת.
ואמנם, אחרי שובו של איוב לגבולות ישראל על המורכבות והפוסט טראומה הטמונים בכך, נראה שנותר רק דבר אחד שיש לצוות לעשות כדי לסמן וי על המשימה: לחסל את הנבל הגדול של העונה, עאדל טוואלבה (לואי נופי הנהדר). לשם כך נעשית מניפולציה אחת אחרונה על מאיה המסכנה, והצוות מסתנן להלוויה של עומאר בג'נין. כאן הביקורת על האופן שבו שב"כ מנצל את חייהם של משתפי פעולה אפילו לא מרומז, ומאיה, שעד לשלב הזה עוד הרגשנו שנמצאת בצד "שלנו", מסגירה את המסתערבים במהלך הלוויה. סצינת הסיום האפית והדרמטית בה כל חברי הצוות נפגעים ודורון מתחיל לדבר עם אלוהים היא כנראה שיא הדרמה שראינו מ"פאודה" עד היום. על השאלה "האם זה הסוף של הסדרה?" צריכה להיות תשובה אחת בלבד: אין מצב. זה בסדר להשאיר סוף פתוח, אבל לא כזה בו כמעט כל הגיבורים שלנו בין חיים ומוות והצופים נותרים עם הלשון בחוץ.