וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

25 שנה למותה | לעקוף את הפחד: התנועה המסחררת של ענבל פרלמוטר

עודכן לאחרונה: 30.9.2022 / 9:31

אצל מנהיגת להקת המכשפות, הנסיעה המהירה ברקע הסכנות האורבות בדרך היא דימוי שחוזר על עצמו שוב ושוב. הוא מרתק ומושך לא מפני שהוא מהדהד כביכול את האסון שבדרך, אלא משום שהוא מדגיש את האנרגיה המתפרצת שהניעה את אחת היוצרות המבריקות שפעלו כאן. במלאת 25 שנה למותה

להקת הרוק ההישראלית "המכשפות" 1997. משה שי, פלאש 90
כישרון בוהק. המכשפות/פלאש 90, משה שי

25 שנה אחרי מותה, המיתוס של ענבל פרלמוטר לא דהה אפילו במעט. מה שהספיקה המכשפה האם לפני שמלאו לה 27, רבים לא מספיקים בקריירות שלמות. אנחנו לא מדברים רק על ההיקף, כמובן, אלא על העוצמה של הדברים; על צליל הגיטרה האייקוני והכובש והכל-כך מזוהה; המילים הכל-כך פוצעות והכל-כך אמיצות; התעוזה לכתוב חשוף על כאבים עמוקים מן המצולות ולעסוק בנושאים שרק היום מתחילים להתקלף; המחאה הישירה; הפנטזיה והצעידה לאפלה של עולם האגדות; המסתורין; הזעם; הכריזמה המתפרצת והקול הנמוך ויוצא הדופן; העטיפה של כל אלה לכדי שלוש דקות של שיר מר-מתקתק, שמסתיים בקריצה - יצירת מופת של רוקנרול, שנעשתה בכישרון בוהק יחד עם השותפות המלאות יפעת נץ ויעל כהן.

ב-1 באוקטובר 1997, לפני חצי יובל בדיוק, ענבל פרלמוטר נהרגה בתאונת דרכים. זה היה ערב ראש השנה. הסוף המר הזה הוא טרגדיה נוראית, שגם אותה המיתוס בלע לו, כפי שעשה לג'ופלין וקוביין והנדריקס ואלפנט ומוריסון ובלחסן. מיתוסים של רוקנרול ניזונים מכוכבים שזורחים ונכבים במהירות, והופכים אותם למארטירים של האמנות. חשוב להדגיש: זו הילה שלא במקומה, שמעוררת מין תחושה קצת מגעילה, רומנטיקה עלובה של אסון, כאילו יש במוות בטרם עת משהו מעבר לטרגדיה או ייצוג הרואי כלשהו. אין שום דבר קדוש או מסוגנן במוות בגיל צעיר: זו רק דרכה הפתטית של תרבות הפופ לנחם את עצמה על מות גיבורים.

ובכל זאת, המוות מרתק את הציבור. פרלמוטר ידעה זאת היטב, וניסחה זאת בצורה מבריקה באחד משירי הסולו הכי טובים שלה, "סיגריות לייט", רצועה כל כך יפה שאפילו הרעשים שמעטרים אותה נשמעים כאילו הם תופסים בעונג את מקומם. "כשזה קרה כל הרחוב עצר כדי להסתכל, כי זה הסטייל: זה לא המה - אלא האיך", היא מתארת שם מוות אלים, בוטה ומפחיד של מישהו אחר.

במקרה של פרלמוטר עצמה, האיך שירת את המיתוס, שנשען על מטאפורה בשלושה חלקים: הנסיעה והתנועה קדימה, איבוד השליטה, וההתנגשות - והנה לכם בארבע במילים כל האגדה של הרוקנרול ושל תרבות הנגד המערבית מאז ג'יימס דין ואילך. הדבר יוצא הדופן, המבהיל במידת מה, הוא העובדה שזאת מטאפורה שחוזרת שוב ושוב ביצירה של פרלמוטר עצמה: הנסיעה המהירה בדרכים והסכנות האורבות בהן הם אצלה משל לחיים חסרי פשרות, אבל גם להישרדות, ולפעמים להרס עצמי, להדחקה, לאסקפיזם. מהכבישים הזועמים של ישראל 2022, מלאי האלימות והכאוס, אפשר לקבוע שגם בהקשר הזה היא קלעה במדויק.

עוד בוואלה!

בטרם עת: הנשים הענקיות שאנחנו מתגעגעות אליהן

לכתבה המלאה
seperator
להקת הרוק ההישראלית "המכשפות" 1997. משה שי, פלאש 90
אנרגיה מתפרצת. המכשפות/פלאש 90, משה שי

היה זה מיכה שטרית, אולי גדול כותבי השירים של שנות ה-90, שלימד את ישראל שאם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. היצירה של פרלמוטר מתארת את נקודת המוצא הזאת שוב ושוב, בעיקר באלבום הראשון של המכשפות ובאלבום "הקלטות אחרונות", שיצא אחרי מותה. עוד לפני השירים, חשבו על העטיפה האייקונית של "עד העונג הבא": על אותה כלה מסתורית שרוכבת לה על אופניים מעלה מעלה בשמיים על רקע הלבנה, מרחפת לה לבדה לבדה. נראה שפיה פתוח, ולא ברור אם הוא צוחק או צועק. בדרך לאן היא? האם זה בכלל משנה? האם היא יכולה לנחות בשלום על הארץ?

היא נעה לבדה, מנותקת מהסביבה. ב"הולכת בשקט", למשל, היא אדישה להמולה, לאלפי האנשים שמתרוצצים בין חנויות, לאוטובוס הדומם שמצפה ליום המחר, לכל מה שרוחש מסביב. ב"נסיעה מהירה" מאותו אלבום, זו תנועה של מנוסה, שאולי קולעת יותר טוב מכל שיר אחר לאותה המטאפורה. בדהירה בכביש היא בורחת מבורות, מאנסים, מבחורות, מיחסים, מחלומות, מיקיצה ומבדידות, אבל כמה שלא תנסה היא עדיין תקועה באותו מקום. ואיך לא? ב"האמת המרה" הדו-קוטבי, שכל כך רחוק מהרוק האנרגטי והכמעט-עליז-בהשוואה של "נסיעה מהירה", היא מגלה שהדרך עצמה היא פשוט בלתי אפשרית, כל תמרור משקר וכל שלט עיוור, וממילא, למרות הנוף המטופח, הדרך עצמה קשה ומכוערת.

ואם חוזרים לנסיעות אחרות בשירים של המכשפות, הסחרור כבר נוכח, ואי אפשר להתעלם ממנו. באופן המוזיקלי ביותר זה קורה בדהרה אל השמיים שמגיעה בבית השני של "עד העונג הבא", שכולו מולחן בקצב שהולך ומשתגע, או בתיאור המשונה שסוגר את האלבום ההוא, ב"עוד מעט" הפאנקיסטי, על רכיבה על אופניים בעניבה וכובע רשת עם נוצה, תוך כדי קינה, התכווצות שרירים וצחוק.

בהדרגה הנסיעה מאבדת כיוון, ונעשית מסוכנת, וההתנגשות היא כבר בלתי נמנעת. ב"יום שחור" התנועה סוחפת הכול לתהום, במערבולת של רגשות; "פחד אמיתי" פותח את האוסף הכפול של המכשפות בשני משפטים שביחד הם אגרוף: "ואני רציתי לראות אותך היום, ואני רציתי לנסוע באדום". באופן מחריד, השיר היחיד שמדבר על תנועה שנפסקת הוא "מעכבת", שבו נמצאת אישה על גג, רגע לפני קפיצה, ולמטה הכביש עוצר, ורק מכונית כחולה מתקרבת.

ואלה לא רק המילים. גם המוזיקה של המכשפות ייצגה תנועה, מחול שדים ומכשפות אקספרסיבי ומהיר, ריקוד בלי מנוחה. גיטרה-בס-תופים שפותחים מבערים ביחד ולא מביטים לאחור, לפעמים נכנסו למצב טורבו ממש באמצע השיר ("עד העונג הבא", "The Agony and the Ecstasy"). זו תנועה מוזיקלית מסחררת, מטלטלת, מבלבלת ומלהיבה, גם כשבליבה עצב עמוק ותהומי ואולי בדיוק בגלל זה.

השירים לא ניבאו את עצמם ולא חזו את מה שקרה. אין להם את התכונה הזאת, ואנשים לא חיים ומתים כמטאפורה. הדימוי של הדהירה בדרכים מושך לא מפני שהוא מהדהד את האסון שעמד לקרות, אלא מדגיש את כל האנרגיה המתפרצת שהניעה את אחת היוצרות המבריקות שפעלו כאן ושל הלהקה המרהיבה שהיא הנהיגה. את היצירה על הקצה, את האינטנסיביות, את האומץ, ואת המאמץ להתגבר על כל המכשולים שבדרך.

אלה זמנים מוזרים: במערכת התחבורה העמוסה לעייפה של היום, התקועה והפקוקה כל כך, האלימה והמסוכנת כל כך, הדרכים מסמלות יותר מתמיד את סך כל הלחצים החברתיים, הכלכליים והאנושיים שעלינו לעבור בדרך כל יום. על הרקע הזה, תחושת המחנק המטאפורית שהיא מתארת בדרכים והניסיון שלה לברוח ממנה - לא דהתה ולו במעט. זה דימוי ישראלי קיומי אולטימטיבי: חיים בכבישים, בורחים מחרדות, דוהרים קדימה כדי לא להיתקע במקום, ולפעמים הולכים לאיבוד בדרך.

ובכלל, יש משהו מספק בלחשוב על המוזיקה של המכשפות כעל נסיעה מהירה מאוד, גם אחורה בזמן, לגילאים שהם בעצמם רכבת הרים רגשית, וגם קדימה לעתיד, עם הדרך שעשינו מאז שהשירים האלה נכתבו ועד למודעות החלקית-לפחות שפיתחנו מאז. שימו לב למשל ל"סוף העולם", שהיטיב לתאר כבר ב-1995 את העיוורון הקולקטיבי למול האסון האקולוגי שבפתח. אנחנו עדיין מחכים למבול שעוד רגע ישטוף, עיוורים גם בסוף. כאילו לא ידענו.

ואולי בכל זאת יש סיבות לתקווה. במקרה או שלא, אחד מהשירים האחרונים של פרלמוטר מתאר נסיעה הרבה יותר רגועה. הכוונה היא לשיר "זהירות מהמרווח", ממתק אופטימי ואנטי-נוסטלגי, עם חלום על הרכבת התחתית של תל אביב. נכון למועד כתיבת שורות אלה, 25 שנים אחרי שהעולם איבד לנצח מכשפה מבריקה, אפילו הרכבת הקלה של העיר העברית הראשונה עדיין לא ממש יצאה לדרכה, אבל אולי, אפשר לקוות, משהו בעתיד קרוב להיות לפחות טיפונת יותר מגניב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    5
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully