רגע לפני יום הכיפורים, הגיע הזמן לבקש סליחה. לפני כשנה, כשנטפליקס העלו את העונה הרביעית של "קוברה קאי", פרסמתי על הסדרה ביקורת מאוד חיובית כאן באתר, אך רמזתי בחוסר עדינות שעדיף היה לו הסדרה הייתה מסתיימת יחד עם העונה המצוינת. דווקא בגלל אהבתי לסדרה, כתבתי על העונה החמישית, שכבר צולמה אז, שהיא "לא נחוצה". אני מבקש סליחה כי טעיתי. לא רק שהעונה החמישית המשיכה את המסורת המצוינת של הסדרה, אלא הוכיחה את נחיצותה לסיפור ולמורשת של "קראטה קיד". מהמקרים הנדירים האלה שממש כיף לטעות בהם.
הסדרה, כפי שטענתי בעבר, ממשיכה להיות הבינג' הכי כיפי בנטפליקס. מסוג הסדרות שלא זוכות לפרסים וביקורות מהללות - אבל הקהל ימשיך לדרוש עוד ועוד מהן, פשוט כי הן מייצרות את הטלוויזיה הכי מהנה שיש. כזאת שמדביקה אותך למסך ולא נותנת לך לעזוב. מי שמחכה ליום כיפור בשביל לגמוע אותה בלגימה אחת עושה בצדק.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
העונה החמישית ממשיכה בדיוק מהקליף-האנגר שחתם את העונה הקודמת, ובדיוק באותו הקצב. זה הזמן שבו מי שטרם צפה בסדרה ולא רוצה לחטוף ספוילרים כואבים לפרצוף בבעיטה מסובבת ירצה לעזוב את הכתבה. ג'ון קריס (מרטין קוב) הולך לכלא לאחר שהופלל על ידי טרי סילבר (תומס איאן גריפית), שמשתלט על קוברה קאי בדרך להשתלטות על אמריקה כולה. מולו משתפים פעולה שלושה יריבים בעבר, שמחליטים להתאחד למען הדור הבא של הקראטה. דניאל סאן (ראלף מאצ'יו) תלמידו של מיסטר מיאגי, משתף פעולה עם ג'וני לורנס (בילי זבקה) וצ'וזן (יוז'י יוקומוטו) לקרב האולטימטיבי שילדי האייטיז אפילו לא ידעו שהם חולמים עליו. הגיבור של קראטה קיד משתף פעולה עם הנבלים של שני הסרטים הראשונים מול הנבל של הסרט השלישי? וואו!
הסדרה יכולה לשלוח את הצופים לשלל אילוזיות למציאות שלנו. לא צריך דמיון מפותח מדי כדי לראות את הדימיון של טרי סילבר לדונלד טראמפ, למשל. איש עשיר מאוד שמבקש להשתמש בהון שצבר כדי להשחית את הדור הבא ולפגוע במהות של הקראטה כפי שכולנו מכירים אותו. סילבר, כביכול, עושה לאמנות הלחימה העתיקה את מה שטראמפ עשה לדמוקרטיה האמריקנית. שיתוף הפעולה המפתיע של דניאל, ג'וני וצ'וזן נגדו בשלב הזה הוא כבר לא עניין של אגו, נקמה או אפילו קראטה - זה קרב על עתיד האנושות. לא בטוח אם זו הייתה כוונת היוצרים, אבל אפשר לראות באיחוד בין היריבים הוותיקים דמיון גם לקואליציה שמורכבת מיאיר לפיד, נפתלי בנט ורע"מ.
ויכול להיות שנסחפנו. היופי של "קוברה קאי" נובע מכך שמעבר למנת הנוסטלגיה השנתית שהיא מחדירה לוורידים של ילדי האייטיז, היא הצליחה להעביר את היריבות המיתית בין גישות הקראטה השונות של "קוברה קאי" ו"מיאגי דו" לדור חדש של צופים. העונה החמישית מזכירה שהגישות לא בהכרח הפוכות. מדובר בהרמוניה קוטבית.
לעומת תרבות המערב, שנטפליקס היא אחת מנציגותיה המובהקות עלי אדמות, בתרבות המזרח לא מאמינים שהחיים הם עימות בין ניגודים. כמו בסדרת סרטי "רוקי", כך גם בסרטי "קראטה קיד" שהגיעו מאותו במאי (וההשפעה של רוקי בלבואה על הסדרה מודגשת בכל עונה מחדש) ניסו להנגיש את זה לאורך זמן, במספר סרטים שיצאו לאורך עשור שלם - בעוד "קוברה קאי" פשוט שוחה בניגודיות הזאת בלי מצופים.
אמריקה רגילה לעימותים בין טוב לרע. האור נלחם בחושך - כשהמטרה היא להיפטר מהרע ולהישאר רק עם הטוב. על זה מתבססת האמונות המונותאיסטיות, לא משנה אם אתה נוצרי, מוסלמי או יהודי, אתה מאמין שאם תהיה טוב תגיע לעולם שכולו טוב. במזרח מאמינים שהעולם הזה כבר טוב מספיק, ופשוט צריך לקבל את הטוב ואת הרע כעסקת חבילה. יהיה פשטני להגיד שבמזרח מאמינים שאין טוב בלי רע, כי זו לא הכוונה - אבל הם מאמינים שהטוב והרע הם חלק מאותו מערך כוחות, שלא יכול להתקיים בלי שני הצדדים, בדיוק כפי שהסוללות בשלט של הטלוויזיה שלכם לא יכולות לפעול בלי פלוס ומינוס - האחד מקיים את השני - כך גם העולם עצמו פועל לשיטתם. זה לא קרב בלתי נגמר. זה "יין-יאנג" (מילולית: שלילי וחיובי) ולא "יאנג נגד יין".
אין פה עניין של דת. מיסטר מיאגי לא היה איש רוחני, הוא היה לוחם. זו לא "אמונה" אלא פשוט תפיסת חיים אחרת, שקיימת כבר אלפי שנים ומהווה אלטרנטיבה כל כך הגיונית לרוח שלנו. זה בולט אפילו בשפות המזרח, שם כמעט כל מילה זוכה לכמה משמעויות שונות, לפעמים מנוגדות. צ'וזן, ג'וני ודניאל הם מילה אחת עם הרבה משמעויות. הם נעים על הסקאלה שבין טוב לרע. דניאל הוא לוחם הוגן, אבל בוחר במקצוע של סוכן מכוניות - אולי הג'וב הכי מפוקפק שקיים. ג'וני הוא אדם מוזנח וחסר אחריות, אבל מבקש לעשות תיקון כאיש משפחה אוהב ומסור. כשהשנים עוברות והחיים האמיתיים זולגים לתוך היריבות ביניהם, השוני מיטשטש. יין ויאנג, במובן הכי בסיסי.
בתום היקום הזה, טרי סילבר הוא הנבל האולטימטיבי. בדיוק כמו טראמפ שלא הגדיר את עצמו כימין או שמאל אלא "מישהו מבחוץ", כך גם סילבר הוא כמו אח חורג לעולם הקראטה המסורתי. קוברה קאי שלו הוא לא דוג'ו של אמנות לחימה או בית ספר להגנה עצמית. קוברה קאי שלו הוא צבא, עם ניחוחות של כת. הילדים שנשארים במקום הקשוח הזה בשביל המרצ'נדייז הנוצץ מראים את העיוות שכסף יכול להכניס לנפש האדם, גם בצעירותו.
וזו כמובן גם סדרה לצעירים, על צעירים. המלודרמה בין סאם לרובי, המשך החיפוש של הוק אחר האמת הפנימית שלו, טורי שמגלה את האמת על הזכייה שלה בגביע, מיגל שמגלה את המקורות שלו במקסיקו וקני שהופך מילד ביישן ללוחם חסר רחמים. הרבה סיפורים קטנים שעוזרים להניע את העלילה המרכזית של הסדרה והופכים אותה לידידותית יותר לכל המשפחה, גם אם לא כל הסיפורים מעניינים באותה מידה.
בלב העונה עומד סילבר, שאמנם משתלט על קוברה קאי אבל המתודה שלו אכזרית גם יחסית למייסד ג'ון קריס, האכזרי כשלעצמו. מדהים שגם שלושים שנה אחרי, הדמויות "הרעות" של האייטיז - עם דגש על אלו שלא התבססו על קריקטורות של מוסלמים, רוסים או גרמנים - נותרו כל כך אפקטיביות. זה עובד גם בטוויסט המטופש בניחוח שנות השמונים שסוגר את העונה, שפותח את הדלת לעונה שישית. הפעם לא אטען שהיא לא נחוצה, כי אם העולם צריך משהו זה עוד מהכיף הזה.
בקטנה
אם מחפשים עוד כמה נקודות רוחניות סביב הסדרה, כדאי אולי לשים לב לזווית היהודית שלה. כל שלושת יוצרי הסדרה - ג'וש הילד, ג'ון הורביץ והיידן שולסברג - הם יהודים מניו ג'רזי. כוכב הסדרה, ג'וני לורנס, מגולם על ידי וויליאם זבקה - שחקן יהודי. לורנס עצמו גדל עם אב חורג בשם סיד וויינברג, שמגולם על ידי אד אסנר המנוח, יהודי אף הוא. בנו בסדרה, רובי קין, מגולם על ידי טאנר ביוקנן. ניחשתם נכון, גם הוא יהודי. מרטיב קוב שמגלם את ג'ון קריס, הוא יהודי מאמין, בעוד דמותו של טרי סילבר עצמה סוגרת עסקאות מפוקפקות עם סנסיי רוזנטל בזמן קבלת שבת. נראה שמאז גל גדות לא הייתה נציגות יהודית כל כך קטלנית בהוליווד.