השנה יותר מתמיד, חיפה הוא המקום להיות בו. חובבי וחובבות כדורגל פגשו בה את מסי, ניימאר ואמבפה, ושוחרי ושחרות קולנוע יוכלו לראות בה כמה מן הסרטים הלוהטים ביותר של השנה. זה יקרה כמובן בפסטיבל הסרטים חיפה, שכמיטב המסורת יתקיים לאורך סוכות הקרוב.
את הפסטיבל תוציא לדרך הקרנת בכורה ישראלית של "אל תדאגי יקירתי", אותו הזדמן לי כבר לראות באמריקה, וכפי שכתבו בצדק בניו יורק טיימס, נראה כמעין שילוב של "מד מן" ו"תברח".
הסרט פרנס את הסקנדל הקולנועי הגדול של הקיץ, בגלל הדיווחים על מה שהתרחש מאחורי הקלעים. הבמאית אוליבייה ווילד פיתחה רומן לוהט עם הכוכב הארי סטיילס, והסתכסכה עם מי שמככבת בצידו - פלורנס פיו.
מצד אחד, אפשר להבין למה פסטיבל חיפה בחרו לפתוח בו: הוא אחד הלהיטים המדוברים של התקופה, ומקפצת שיווק אטרקטיבית שכל אחד יכול לחלום עליה. מצד אחר, אחרי כל יחסי הציבור, יש גם קהל שיושב מול המסך וצריך לצפות בסרט, ו"אל תדאגי יקירתי" הוא סרט רע מאוד.
נעבור לסרטים הטובים יותר: על התפריט הישראלי של הפסטיבל כבר כתבנו, אז הנה כמה המלצות מן התפריט הבינלאומי. הסרטים שמופיעים בסקירה הזו מגיעים לחיפה מפסטיבל קאן, שם צפיתי בהם, ולעתים ההמלצות מתבססות על הסקירות שפרסמתי מהריביירה.
"קירבה"
זה ככל הנראה הסרט הלוהט והמדובר ביותר שיוקרן בפסטיבל. "קרבה" של לוקאס דונאט הפך לשיחת היום בריביירה מיד לאחר הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן האחרון, וקטף בו את הפרס הגדול של חבר השופטים - הפרס השני בחשיבותו באירוע. הוא גם נבחר לייצג את בלגיה באוסקר הקרוב בקטגוריית הסרט הבינלאומי, ונחשב פייבוריט ברור להשתחל לרשימת המועמדים.
דונאט, שפרץ עם "נערה" השנוי במחלוקת, מציג הפעם סרט קונטרוברסלי פחות - סיפור על חברות קרובה בין שני ילדים, שמתערערת בנסיבות טרגיות. הטרגדיה מעלה כמה שאלות: איך אנחנו כחברה מתייחסים למי שחורגים מהנורמות, ואיך אנחנו כאינדיבידואלים מתמודדים עם אבל וכאב?
פה אעצור. גם כדי לא לחשוף פרטי עלילה וגם כי לא התרגשתי מהסרט כמו רוב העולם, ואין לי יכולת להשתפך עליו. עם זאת, אין ספק שזה סרט יפה, מעניין וראוי, וברור גם שעוד ידברו עליו רבות בהמשך השנה, אז בהחלט כדאי לסמן את הבכורה הישראלית שלו בעיגול אדום.
"ארץ האלוהים"
אם שואלים אותי - אם צריך לראות רק סרט אחד בפסטיבל, מהו, אני עונה - לא חבל לראות רק סרט אחד, תראו יותר! אבל אם מתעקשים, אז זאת ההמלצה שלי, ה-סרט של הפסטיבל.
"ארץ האלוהים" ערך את הבכורה שלו בפסטיבל קאן האחרון, במסגרת "מבט מסוים" - מסגרת הצד של התחרות הרשמית. לא ברור לי למה הוא יצא ממנה בלי פרס, ואיך זה שמלכתחילה לא התחרה במסגרת התחרות הרשמית עצמה. זה רק מוכיח שבדרך כלל אין היגיון במסגרות ובתחרויות האלה.
"ארץ האלוהים" עוסק בכומר דני שנשלח לאיסלנד בשלהי המאה ה-19 כדי להקים כנסייה. הוא מלא כוונות טובות, וכולנו יודעים לאן כוונות כאלה מובילות.
גם בכל הקשור למבע קולנועי וגם בכל הקשור לעומק התיאולוגי, "ארץ האלוהים" מזכיר סרט של ברגמן. אם הוא היה יוצא בשנות השישים, היו מגדירים אותו כיצירת מופת וכקלאסיקה מיידית. הלוואי שגם בימינו יש מקום ליצירות מופת שכאלה.
את הסרט ביים הילנור פלמסון, אחד מהכישרונות הגדולים של הקולנוע האיסלנדי - תעשייה קטנה שלמרות הגודל שלה, מצליחה לשים את עצמה על המפה. פסטיבל חיפה הקרינו גם את סרטו הקודם והמשובח של הבמאי, "יום לבן לבן", ויפה שהם מקפידים לטפח אותו.
"הכי גרועים"
גם "הכי גרועים" ערך את בכורתו במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל האחרון, אבל בניגוד ל"ארץ אלוהים" יצא עם פרס - ועוד איזה פרס! הוא זכה בפרס לסרט הטוב ביותר במסגרת היוקרתית הזו.
זהו סרטן העלילתי הארוך הראשון כבמאיות של ליז אקוקה ורומן גורה, שעבדו קודם לכן בתחום הליהוק. בהשראת החוויות שלהן, הן כתבו את התסריט של הדרמה הזו. היא עוסקת באחורי הקלעים של סרט המצטלם בפרובינציה עם שחקנים צעירים ולא מקצועיים, שמגיעים משולי החברה ולכן זכו לכינוי "הכי גרועים", אבל ההפקה מוציאה מהם את המיטב.
האמת, בהתחלה לא הבנתי למה חבר השופטים העניק דווקא לסרט הזה את הפרס המכובד, אבל בדיעבד יש לי הסבר. בפרספקטיבה של ארבעה חודשים, אני יכול לומר שיש בסרט הזה משהו. הוא מותיר חותם. אפשר אפילו לומר שהוא בלתי נשכח.
"הילד מגן עדן"
סרט של במאי שמתגורר בשוודיה, שמתרחש במצרים, צולם בטורקיה ומככבים בו שלושה שחקנים ישראלים-פלסטינים, תאופיק ברהום, מכרם חורי ומוחמד בכרי.
את הסרט ביים טאריק סאלח, שנולד בשוודיה למשפחה מצרית, החל את דרכו המקצועית בסקנדינביה ולאחרונה ביים את המותחן ההוליוודי "חוזה מסוכן", בכיכובו של כריס פיין. ב"Boy From Heaven" מככב ברהום, מי שהופיע בין השאר ב"ערבים רוקדים" ו"ארץ פצועה" תוצרת הארץ. הוא מגלם צעיר מצרי שנשלח בתור חפרפרת לאל-אזהר, האוניברסיטה הסונית האגדית, היוקרתית והעצמאית, שהממשלה מנסה ולא מצליחה לחדור לתוכה.
הגיבור מוצא עצמו לכוד בצבת בין הממשלה, הממסד הדתי והאחים המוסלמים, מבין כי מאבקי הכוחות ביניהם עלולים להוביל למלחמת אזרחים, ומגלה עד כמה מצרים מושחתת מן היסוד.
בעיקרון, מדובר במותחן ריגול שגרתי, עם כל הקונבנציות וחורי העלילה שאופייניים לז'אנר (למה שהרעים פשוט יזרקו מישהו מהגג במקום לנאום במשך חצי שעה עד שיגיע מישהו להציל אותו). ההבדל הוא בקונטקסט, וסאלח משכיל להשתמש בקלישאות של הז'אנר כדי לשרטט דיוקן מרתק של מצרים העכשווית, ומצליח גם להוסיף לסרט עומק פילוסופי ותיאולוגי. מעניין לציין כי אחד מאנשי הדת מצטט בתחילה את ההוגה היהודי קרל מרקס, עוד המחשה לכך שהקירבה בינינו למצרים היא רוחנית ולא רק גיאוגרפית.
"מבט מבפנים" ("R.M.N")
לפעמים נדמה שיש בפסטיבל קאן תחרות - איזה סרט מעביר על המדינה בה נעשה ביקורת קטלנית יותר. ישראל לא השתתפה במשחק הזה השנה - מצרים, כאמור לעיל, ועוד איך כן, וכך גם רומניה הודות ל"R.M.N".
את הסרט כתב וביים כריסטיאן מונג'יו, שלפני עשור וחצי זכה בדקל הזהב עם "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", ללא ספק אחד הסרטים המשמעותיים של שני העשורים האחרונים. הפעם, הוא מציב את העלילה ואת המצפון החברתי שלו בטרנסילבניה, שבה כעשרים אחוז מן התושבים הם מן המיעוט האתני ההונגרי.
בסרט יש כמה עלילות מצטלבות, והמרכזית שבהן מתארת כיצד התושבים המקומיים מתנגדים באלימות להגעתם של מהגרי עבודה אסייתיים. מונג'יו חושף בחריפות וביקורתיות את הגזענות הלאומית, אבל חוטא בעצמו - הזרים בסרטו מתגלים כדמויות המשניות ביותר, והקיום שלהם בתסריט פונקנציונלי ברובו.
כהרגלו, מונג'יו מיטיב למקסם את הדרמה בכל סיטואציה, והסרט ראוי גם מטעמים נוספים. הוא מתרחש במציאות ספציפית ביותר, אך עוסק בסוגיה אוניברסלית, שרלוונטית לרומניה, לישראל וכמעט לכל מקום אחר. בתיאורו כיצד המיעוט ההונגרי, שסבל וסובל בעצמו מרדיפה ומאפליה, הוא מי שמתקומם בצורה האלימה ביותר נגד המהגרים החדשים, "R.M.N" ממחיש טרגדיה אירונית - לא פעם, דווקא קבוצה מוחלשת אחת היא מי שמדכאת קבוצה מוחלשת אחרת.
"אשתו של צ'ייקובסקי"
פסטיבל קאן התקיים השנה על רקע המלחמה באוקראינה. בצעד תקדימי, מנהליו אסרו על נוכחות של נציגים מרוסיה, כל עוד יש להם זיקה לממשלה - עסקנים, במאים ואפילו עיתונאים.
הבמאי הרוסי הבולט היחיד בריביירה היה קיריל סרברניקוב, אורח קבוע בקאן, שהתחרה בתחרות הרשמית עם "אישתו של צ'ייקובסקי. נוכחותו התאפשרה כיוון שהוא מתנגד משטר מובהק, שבילה בזמנו במעצר בית וכעת חי בגלות בגרמניה. הוא מתבטא בקביעות נגד המדיניות של ממשלתו - כולל במסיבת העיתונאים בקאן.
הנוכחות של סרברניקוב משכה עניין בעיקר בגלל הנסיבות, אבל הסרט שלו ראוי בלי קשר לכך להקשר הפוליטי. "אישתו של צ'ייקובסקי", כמשתמע משמו, מציג את סיפורה של אנטונינה מיליוקובה, שהמלחין נשא אותה לאישה אך ורק כדי להסתיר את היותו הומוסקסואל, ואז אימלל אותה לאורך חייה עד מותה הטרגי.
זה סרט כבד ומצועצע, תיאטרלי ואופראי ובקיצור יומרני. עם זאת, הוא לא נטול עניין. דרך הסיפור התקופתי, סרברניקוב עוסק בנושאים שלמרבה הצער, רלוונטיים גם בימינו. למשל, הדרך שבה החברה מקדשת גאונים מסוגם של צ'ייקובסקי, והודות לאמנות שלהם מעניקה להם פס להתנהג בצורה מחליאה כלפי הסובבים אותם.
הסרט בכוונה לא משתמש במוזיקה של צ'ייקובסקי, אבל אם תצפו בו, כבר לא תוכלו להקשיב לה וליהנות ממנה שוב כמו בעבר.
"צעירים לנצח" ("Les Amandiers")
כמו רבים מן הסרטים שהוקרנו השנה בקאן ויוקרנו השנה בחיפה, "צעירים לנצח" הוא סרט סמי-אוטוביוגרפי. הפעם זו (בערך) האוטוביוגרפיה של הבמאית ולריה ברוני טדסקי. היא חוזרת כאן לשנות השמונים, לימיה כשחקנית צעירה ומתחילה בסטודיו למשחק של תיאטרון ה- Amandiers בהנהגתו של פטריס שרו המנוח, אחת הדמויות האגדיות בתולדות עולם הבמה הצרפתי, אותו מגלם כאן לואי גארל. בצידו מככבת נדיה טרסקיביץ', שכיכבה לפני שנתיים בסדרה הישראלית "דיבוקים" ומאז הפכה לאחת השחקניות החמות בצרפת.
הדרמה הזו עוקבת אחר הצעירים והצעירות שמתקבלים לסטודיו לאחר סינון קפדני, וכיאה לסרט צרפתי קופצים בין המיטות של חבריהם לספסל הלימודים, כשברקע מרחף האיום החדש של מחלת האיידס. ברוני טדסקי מצלמת את החוויות האישיות והמקצועיות של החולמים והחולמות בתנועה בלתי פוסקת, שיוצרת את התחושה כאילו לחיים אין סוף ומלכתחילה אין התחלה. כל מה שיש כאן זו תשוקה אינסופית - לאהבה, לבמה, לחירות. בין אם גדלתם בשנות השמונים או לא, הסרט הזה יגרום לכם להתגעגע אליהם.
"הכפתן הכחול"
בהמשך להתחממות היחסים בין המדינות, הפסטיבל מקדיש מסגרת מיוחד לקולנוע מרוקאי. הוא יקרין קלאסיקות מודרניות וגם סרטים מן התקופה האחרונה, בראשם "הכפתן הכחול", אחד הסרטים המרוקאיים הגדולים של השנים האחרונות, שאף הוא הוקרן בהצלחה בפסטיבל קאן האחרון.
את הסרט ביימה מרים טוזאני, שגם תכבד בנוכחותה את ההקרנה. כמשתמע משמו, הוא עוסק בזוג המנהל חנות לממכר כפתנים. שיתוף הפעולה האישי והמקצועי ארוך השנים מתערער כשלעסק מצטרף עוזר צעיר ואטרקטיבי.
אם לחזור לנקודת ההתחלה, גם מהסרט הזה לא התלהבתי כמו רוב המבקרים, שאף העניקו לו פרס בפסטיבל קאן. עם זאת, הוא בהחלט צבעוני ויצרי, וטוזאני מעזה לעסוק כאן בטאבו - הומוסקסואלית בחברה מסורתית.
נוסף לכך, בניגוד לרוב להיטי הפסטיבלים בימינו, זה סרט שמבקש לכבוש את לבו של הקהל, לרגש אותו, להסעיר אותו ואפילו להרקיד אותו. בכך הוא מזכיר את "קריוקי" שלנו ומוכיח שוב עד כמה מרוקו וישראל קרובות. קל להמר שהקרנת "הכפתן הכחול" בחיפה תהיה הצלחה גדולה, והקהל ירקע ברגליים וימחא כפיים. כדאי להיות שם כשזה קורה.
הפסטיבל יתקיים בין השמונה ל-17 באוקטובר. לפרטים נוספים, שעות ומועדי הקרנה והזמנת כרטיסים ראו האתר הרשמי.