הזקן (The Old Man)
היופי בסיפורים טובים הוא שאין גבול לכמות הווריאציות שאפשר להריץ עליהם. "הזקן" של רשת FX מעלה כמעט מרגעיה הראשונים לא מעט כאלה - מסרטי ג'ייסון בורן ועד "הומלנד". זה לא משנה. פרק הבכורה שלה הוא אחד מהמרשימים ועוצרי הנשימה שנראו השנה בטלוויזיה. במוקד העלילה נמצא דן צ'ייס (ג'ף ברידג'ס האדיר), סוכן CIA לשעבר, שמקרה מעברו חוזר לרדוף אותו 30 שנה מאוחר יותר. אולם השלכות הסיפור נוגעות למעגלים נרחבים הרבה יותר, ביניהם סגן ראש ה-FBI הרולד הרפר (ג'ון לית'גו הגדול, "הכתר"), שהיה מעורב אף הוא באותה תקרית, ובת טיפוחיו אנג'לה (אלייה שווכאת). המשולש הזה והסודות שהוא חולק בקרבו, כמו גם היחסים בין כל אחד מחלקיו, הוא שהופך את "הזקן" למותחן יעיל ומוצלח.
רוברט לווין וג'ונתן אי סטיינברג (יוצרי "מפרשים שחורים") בונים כאן חידה מפותלת, שטיבה ופרטיה השונים מתגלים גם לגיבוריה לאט לאט. בהתאם היא שואלת כל העת היכן ינחתו הנאמנויות השונות של פרטיה, ומי מהם יבחר בסופו של דבר באופציה שתאפשר לו לשרוד על חשבון האחרים. את המתח הזה היא מתבלת בסצנות אקשן נהדרות שמצולמות לעילא, ומאפשרות לנו לראות את ההתרחשות מנקודת המבט של דמויות ומקומות שונים. אבל מעל הכל מתבלט בה ברידג'ס בתצוגת משחק פנטסטית, עם דמות בעל קול חצצי ויכולות קטלניות, אבל גם כזו שמסוגלת ללבוש ולפשוט פנים רבות בהתאם לסיטואציה שבה היא נמצאת. לית'גו ושווכאת נבנים בעצמם מההופעה הזו, והולכים ונעשים מורכבים ומשמעותיים יותר ככל שהסדרה מתקדמת.
תמונת האינטרסים המורכבת נבנית באמצעות פלאשבקים לאותה תקופה של התקרית המדוברת, וגם כאן מוכיחה "הזקן" יכולת משובחת לשחק עם הציפיות שלנו. דמויות משנות נאמנויות ותפיסות, מגלות קלפים ומסתירות אחרים. התוצאה היא שהחידה בהווה לא פחות גדולה מזו של העבר, וכך גם גרסאותיהן הצעירות של הדמויות מצליחות להיצבע ולצבוע את גרסאותיהן הבוגרות. מורכבות שהופכת את הדמויות למעניינות הרבה יותר.
הבעיה היא שעם כל הפוטנציאל האדיר הזה, "הזקן" כאילו מורידה את הרגל מהגז דווקא בחלקה השני. זו לא התרסקות או נפילה, אבל ניכר שהעונה הראשונה מעוניינת לשמש רקע לבאה אחריה, במקום להתייחס לעצמה כסיפור מובחן בפני עצמו. הדיאלוגים מתחילים להתארך, פרטים מתחילים לחזור על עצמם, ואף על פי שפרק הסיום שלה בהחלט לא מאכזב - הוא לא מצליח לעמוד בציפיות ובאינטנסיביות שהציבו פרקי הפתיחה. הסדרה גם כוללת לפחות דמות אחת שהתפתחות העלילה שלה לא רק שאינה אמינה, אלא משאירה תהיות גם לגבי הדמויות שבאות איתה במגע.
ייתכן שזהו טיבן של יצירות מהז'אנר הזה, שבסופו של דבר לא באמת מצליחות לחדש הרבה בתוך ארגוני ביון נכלוליים ודמויות מפוקפקות מעולמות הטרור. "הזקן", כאמור, לא ניזוקה ממשחק על המוטיבים המוכרים האלה. ובכל זאת, יש תחושה שהיא עצרה בעד עצמה ומנעה מאיתנו עונה בלתי נשכחת באמת.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מייק ׁ(Mike)
כשמילים כמו "ביוגרפיה" ו"מייק טייסון" מתחברות, הנטייה הטבעית היא לדמיין יצירה כבדה, מורכבת, מרובת נקודות מבט, כזו שקושרת אליה תהליכים חברתיים ותרבותיים. אחרי הכל, איך אפשר לטפל בסיפור על אדם כזה בדרך אחרת? ובכן, סטיבן רוג'רס (תסריטאי "אני, טוניה") חשב אחרת. "מייק" של רשת הולו היא הרבה יותר "הזאב מוול סטריט" והרבה פחות "או.ג'יי: תוצרת אמריקה". במילים אחרות, היא הופכת נושא כבד ומלא במעשים מחרידים לסוג של מסע התבגרות פרוע של האיש במרכזה. היו כבר מבקרי טלוויזיה שכינו אותה "ערך ויקיפדיה עם יחסי ציבור", ולא בטוח שהם טועים. השאלה היא בעיקר של ציפיות: ומרגע שברור מה תקבלו ומה לא - היא אפילו מצליחה להיות מהנה.
העלילה מוצגת בגוף ראשון מפיו של טייסון (טרוונטה רודס, "אור ירח"), שמתאר אותה בפני צופים במופע יחיד בכיכובו. על מסך ענק מאחוריו מופיעים תמונות ורגעים, בעוד הוא עומד ומשַׂפְתֵת (בהתאם לצורת הדיבור של טייסון עצמו) את קורות חייו בליווי פרשנות. וכך, אנחנו נעים לסירוגין בין תיאורים על הבמה לבין מה שהתרחש בפועל: ילדותו הקשה בבית הרוס, ההיכרות עם המאמן שאימץ והפך אותו לבן טיפוחיו, העלייה לגדולה, הנשים, הסמים, התפרצויות האלימות, התקופה בכלא וכמובן הנשיכה הידועה לשמצה של איוונדר הוליפילד.
הסגנון התזזיתי של "אני, טוניה" לא עושה ל"מייק" טוב בהכרח. התחושה היא שרודס מושך בכתפיו בכל נקודה שנויה במחלוקת, ופוטר את הדברים בכך ש"כך גידלו אותי להיות - מפלצת". התכונה הזו לא הופכת כמובן אירועים כמו אונס או אלימות קשה לחינניים. יותר מזה: בעצם העובדה ש"מייק" מעניקה לכל אירוע בה משקל כמעט זהה - טראומות, ניצחונות, רומנים, בגידות, מוות וכו' - היא גורמת לכולם להרגיש לא חשובים באותה מידה. זו גם התחושה לאורכה: אין בה עליות או מורדות, אין בה תחושות של התעלות, אין שיאים. היא מתנהלת בקרוז קונטרול כמעט אגבי.
מה שבכל זאת מצליח לייחד אותה הוא קודם כל רודס עצמו, שמצליח לנפץ את המיתוס האלים והמפחיד שעטף את טייסון, עם הרבה חן וכנות. התכונות האלה צובעות את הלוחם הקשוח בצבעים טראגיים, מצחיקים ונוגעים ללב. בהתאם, גם הסדרה משנה כיוון וטון, ובכך מייצרת גיוון מעניין ומבדר. העריכה הקצבית והפרקים הקצרים (כחצי שעה כל אחד) מעניקים לה קלילות בינג'ית. קל לגמוע אותה במכה או אפילו בשני חלקים זריזים, מבלי להרגיש את כובד המסע לאחר מכן. האם כך ראוי שנעסוק בסיפור של אדם שהורשע ונאסר על אונס, או במי שהרגע הזכור ביותר בקריירה שלו הוא קריעת אוזן של יריב בשיניו? התשובה כאן היא חד משמעית: לא.
שי-האלק: עורכת דין בשירות החוק (She-Hulk: Attorney at Law)
הסדרה הראשונה שנוצרה תחת מארוול בדיסני פלוס היא "וונדהויז'ן", שהייתה שיר אהבה לסיטקומים הטלוויזיוניים ולכוח המנחם שלהם. וונדה מקסימוף מצאה את עצמה ביקום שכזה עם משפחתה המאוד-חיה, וכל פרק בה היה מחווה לעידן אחר בסיטקומים, משנות החמישים והלאה, כמנגנון התמודדות של וונדה עם הטרגדיה בחייה. הבעיה הגדולה של הסדרה היא שיחסית לזמן הרב שהוקדש למחוות הללו, הקומדיה בה לא התקרבה להיות מצחיקה אלא הסתמכה בעיקר על החן של הביצוע ושל הדמויות.
זה לא רחוק ממה שקורה ב"שי-האלק: עורכת דין בשירות החוק", שמחר (חמישי) מסתיימת עונתה הראשונה. כאן לא מדובר במחווה אלא בקומדיה ממש, אבל גם היא רוב הזמן לא מצחיקה אלא מסתמכת על החן הכללי. כזה יש בשפע, ורוב הזמן הוא מספיק כדי לשמור את ראשה של "שי-האלק" מעל המים. טטיאנה מסלאני בתפקיד הראשי נהדרת כמו תמיד. בדומה לתפקיד הפריצה שלה ב"אורפן בלאק" היא ממש נושאת את הסדרה על כתפיה, והפעם זה כך אפילו כשהיא הופכת לענקית ירוקה עם אפקטים מיוחדים מהמביכים שנצפו ביקום מארוול אי פעם, ועיצוב הכולל שיער שמשום מה הופך לחלק, גלי ומסיח-דעת במקום התלתלים המקוריים של ג'ניפר, דמותה האנושית. מדי פעם הסדרה גם מבליחה עם הברקה נהדרת שמצדיקה הכל. הגדולה שבהן היא דמותה של מדיסין, הבליינית השיכורה מהפרק הרביעי לעונה. החיבור שלה לוונג צריך להפוך לסדרה בפני עצמה, ולכל הפחות אפשר לקוות שהתגובות הנלהבות לדמותה יחזירו אותה ל"שי-האלק" בתפקיד גדול יותר בעונה הבאה.
וכמו ב"וונדהויז'ן", גם כאן מזדחלת מתחת לקומדיה אמירה משמעותית יותר. היתרון הגדול ופוקח העיניים של "שי-האלק" הוא הדרך שבה היא משקפת את החוויה הנשית בדמותה של הגיבורה. החל מהעובדה שעכשיו, כשהיא עצומה וכמעט בלתי מנוצחת, היא יכולה ללכת עם אוזניות בלילה, וכלה בהתמודדות עם צילום חשאי שלה שוכבת עם מישהו, מה שמביא אותה להתפרצות זעם מובנת ומוצדקת שעדיין מצופה ממנה לשכך. למעשה, ג'ניפר/שי-האלק היא הדמות היחידה בתולדות היקום הסינמטי של מארוול שיש לה חיי מין פעילים.
זה לא עניין של מה בכך לא רק בזכות החלוציות בעולם הסטרילי של מארוול בדיסני עד כה, אבל בעיקר כי זה חלק ממסע מעניין של גיבורה שמחפשת אהבה ואינטימיות בתקופה שבה היא נאלצת ליישב את איך שהיא נתפסת בכל אחת מדמויותיה - לא בעיני הציבור כולו אלא ספציפית בעיני גברים. שי-האלק הנערצת לעומת ג'ניפר הדחויה (אם כי מוכרחים להודות שהיחס הצונן כלפי האחרונה הוא אחד האלמנטים הפחות אמינים בסדרה), זו שבאור הזרקורים לעומת זו שהרוב לא מקדיש לה מבט שני. עד כמה שהכל מלאכותי סביב ג'ניפר/שי-האלק, כולל ה-CGI האיום, שבירת הקיר הרביעי ולפעמים בדיחות שלא נוחתות, משהו בדמותה מרגיש כן ואמיתי ומסייע לסדרה כולה לבלוט בתוך הבינוניות הבלתי נסבלת של הפאזה הרביעית.