זוג שמתבקש לבחור איזה ילד הוא רוצה להביא לעולם באמצעות כלי עריכה והנדסה גנטית, במחיר גבוה ותוך דילמות בלתי אפשריות, בעוד מכשירי החשמל הביתיים "החכמים" שלהם כופים עליהם אורח חיים בריא ופועלים כרצונם; אישה בודדה שהעוזר האלקטרוני מבוסס הבינה המלאכותית הצמוד שלה חוזה את מות אימה, מפתה אותה לרכוש תוכנית שתהפוך אותו למשהו המדמה בן זוג, ולבסוף מלשין למשטרה על הערת אגב אקראית שלה שהוצאה מהקשרה והפכה אותה כביכול לאיום ביטחוני פוטנציאלי, ולפיכך ודאי; ורופא שזקוק לעוזרת המלאכותית שלו שתגיד לו מה הוא רוצה לאכול ותערוך טיפול זוגי חושפני לו ולבן זוגו, שמקיים איתו יחסי מין רק בתוך משחק וידאו, על בסיס הגישה שלה לכל המידע שלהם והניתוח שלו.
אלה החומרים שמהם מורכבת "(ר)אבולוציה", שמה המתחכם של הצגה חדשה בתיאטרון גשר, שמתבססת באופן מוצהר על כתביו של ההיסטוריון יובל נח הררי ("קיצור תולדות האנושות"). חתומים עליה אנשי תיאטרון מוכרים ומוערכים: הבמאי הוא אילן רונן הוותיק והמחזאים הם בתו, יעל רונן, ושחקן גרמני בשם דמיטרי שאד. חמישה שחקנים מגלמים את כל התפקידים בהצגה: אלון פרידמן, גלעד לקטר, רות רסיוק, עידו מוסרי ומיכל ויינברג.
ההצגה מתמקדת בכמה אלמנטים ספציפיים מתפיסתו של הררי את עתיד האנושות, כמו למשל תחזיותיו לגבי השתלטות הטכנולוגיה על האדם, ניצחונו של ההומו-סאפיינס על הביולוגיה ובו בזמן הפסדו כמין ביולוגי, והמחיר של המהפך הזה. אגיד לשם הגילוי הנאות שיש לי היכרות שטחית עם הררי, אבל ממילא, עם כל הכבוד, לא בו אנחנו עוסקים כאן, והקישור אליו רופף עד כדי מוגזם: הבינה המלאכותית ומלחמתה בבני האדם היא סוגיית מפתח כל כך מרכזית במדע הבדיוני בעשורים האחרונים, ובאותה מידה אפשר היה לטעון שזו הצגה בהשראת "2001: אודיסיאה בחלל", "פחמן משודרג", "מטריקס" או "בלייד ראנר", אפילו שביות החיטה השתרבב איכשהו להצגה.
אם בכל זאת נחזור להררי, אחד הדברים המשמעותיים ביותר בעיניי שהוא מצביע עליהם הוא העובדה שאפילו שהתהפוכות הדרמטיות האלה עשויות להיות מעבר לפינה, במרחק של לא יותר מדי עשרות שנים, לא מתקיים עליהן כמעט דיון ציבורי או אתי מכל סוג שהוא - מלבד בספרות ובאמנות. האנושות מעסיקה את עצמה בסוגיות פוליטיות זמניות, ומניחה בצד את המשמעויות של המהפכה הזאת. העתיד נאכל למען ההווה, ובלי שנשים לב נגלה שתאגידי טכנולוגיה עתירי משאבים כבר יקבלו את ההחלטה בשבילנו.
במובן הזה, "(ר)אבולוציה" אכן עושה עבודה חשובה, ומעלה לדיון תיאורים של החלטות יומיומיות בעידן עתידי כזה, שבו הבאת ילדים לעולם עוברת דרך הנדסה גנטית הקשורה בהכרעות כלכליות, פרטיות אינה קיימת, והסתברות סטטיסטית מחליפה כל היגיון אחר. קשה שלא לצאת מההצגה הזאת מבועתים, אפילו שמדובר בסופו של דבר בקומדיה.
קשה לתאר את עלילת המחזה, מפני שהקשר בין רצף התמונות הוא בסופו של דבר מאוד רופף והקשר בין האפיזודות הוא אקראי, גם מדובר בסופו של דבר בדמויות חוזרות. בכל אחת מהסצינות מתעמת אחד הגיבורים עם הבינה המלאכותית הצמודה, ומגלה כיצד הקיום העצמאי שלו כאדם הריבון על עצמו הולך ומצטמצם כביכול בשם הטוב הכללי, שנקבע על פי מחשבים. ההצגה נפתחת במונולוג וולגרי למדי, שבו אחד השחקנים (אלון פרידמן), מסביר שכביכול כחלק מפרויקט דיגיטציה המושבים באולם ינוטרו כדי לאסוף מידע ולהבין אילו תגובות ביולוגיות מעוררת ההצגה בזמן אמת, תוך רמיזה למשיכה מינית של הקהל כלפי השחקנים. בהמשך אנחנו נפגשים בחמשת הגיבורים, שכאמור הקשר ביניהם אקראי, כשהם מתמודדים עם השאלות שלעיל.
למרות ההבטחה הגלומה בעיסוק בנושאים כאלה, "(ר)אבולוציה" היא לא הצגה מרשימה מבחינה אמנותית. התיאורים ברובם הם אמנם קומיים, אבל ההצגה לא ממש מצחיקה, הגם שיש פה ושם כמה בדיחות טובות. גם התרחישים שבמרכזה הם בסופו של דבר די בנאליים, צפויים וחוזרים על עצמם, כמו מין מערכונים שמוטב היה לקצץ בשלב מוקדם יותר.
מבין שלושת האפיזודות המרכזיות - הזוג שמתחבט אם להוליד ילדים ואיך ונאבק במכשירי החשמל (רות רסיוק ועידו מוסרי), הרופא המבולבל ויחסיו עם בן זוגו (גלעד קלטר ואלון פרידמן), והאישה הבודדה ואהובה המלאכותי (מיכל ויינברג וגלעד קלטר) - האחרונה היא היחידה שמצליחה לחצות מרמת המערכון לדרמה מעניינת, ואפילו נוגעת ללב. זו אפיזודה שבוחנת בין היתר את צמצום הרגש בעולם כזה, השלכות משבר האקלים, קריסת הסדר הפוליטי והכלכלי בעקבותיו, ובעיקר פיקוח דיסוטופי, שמזכיר דיקטטורות היסטוריות ובדיוניות כאחד. דווקא כאן, כשהמחזה לא מנסה להצחיק בכוח אלא מדגיש את הבדידות האנושית בעולם כזה, הוא מצליח לגעת בצופים.
העיצוב הבימתי הוא די רזה כשלעצמו. שלושה מסכים מלווים את העלילה, ומלבדם ראוי לציון רק לבושם של הבינות המלאכותיות - ששמם אלקטו או אלקטה, בהתאם למין: מין חליפות כחולות וכפפות ומתקן אלקטרוני ליד העיניים. כמו בנוגע להיבטים אחרים בהצגה, נדמה שגם כאן לא הלכו מספיק רחוק בשביל לקחת את המחזה קדימה.
כך יוצא ש"(ר)אבולוציה" אולי מביאה אל הצופים רעיונות מעניינים, אבל למרות הכוונות הטובות - כהצגה היא בינונית ומאכזבת. הדרך להעיר את האנושות מתרדמתה עוד ארוכה.