"מנגן ושר" ו"הד קולך" הוכיחו: יש פצעים שרק שירים יכולים לרפא

קשה שלא לחשוב על שתי ההפקות הללו, שששודרו במקביל, כעל סדרות אחיות שכל אחת מהן מתארת את עולם המוזיקה הישראלית דרך עיניהם של גברים שמתקשים לתקשר זה עם זה. אף שהן לא חפות מחסרונות, השירים המרתקים שליוו אותם העניקו להן ממדים עמוקים יותר

31/12/2021
"מנגן ושר": הצצה לפרק הראשון (yes)

זה כמעט נס: פתאום המוזיקה הישראלית חזרה למסך ולפריים טיים בתקופה האחרונה - לא רק כריאליטי, כהספד או כאייטם צהוב בסופה של מהדורה, כי אם בשירים מקוריים סביב עלילות מקוריות. "מנגן ושר" של יס ו"הד קולך" של כאן 11 הלכו רחוק מאוד ביומרות שלהן, ובניסיון לייצג את עולם המוזיקה הישראלית מבפנים. לכאורה הן נולדו מתוך קטבים שונים: "הד קולך" היא מין סדרה תל אביבית-אשכנזית, שיונקת מתוך ימי הבראשית של הרוק הישראלי ועולם האינדי העכשווי, בעוד "מנגן ושר" מובלת על ידי גיבורים תימניים מראש העין ומסעו של אחד מהם לכבוש את עולם המוזיקה המזרחית. אבל האמת היא שהן דומות באורח יוצא דופן.

קשה שלא לחשוב על "הד קולך" ו"מנגן ושר" כעל סדרות אחיות, ולא רק כי הן סדרות מוזיקליות ששודרו במקביל: בשתיהן האבות נעדרים והגיבורים מתנהלים בצילם; בשתיהן הירושה היא מוזיקלית, ובשתיהן חלק מהירושה הסימבולית הזאת מתגלה כגנוב; בשתיהן האב לא מכובד במותו (גילי חדד מבריז מלוויית אביו, בעוד קובי שמר משתין על הקבר של אבא שלו); בשתיהן מככבים יוצאי ריאליטי תוך כדי ששתיהן בזות לריאליטי ולגרסאות כיסוי כאסטרטגיה שיווקית, ובכלל עסוקות מאוד בשאלת האותנטיות; שתיהן מתייחסות בחשדנות לחוזים בתעשיית המוזיקה; בשתיהן היחס לרדיו הוא כאל ממליך המלכים, הגם שאנחנו עמוק לתוך עידן הרשתות החברתיות; שתיהן מחבקות חזק מאוד את המוזיקה של הדורות הקודמים, ואפשר להמשיך עוד ועוד ועוד.

לא פחות חשוב, שתי הסדרות עוסקות בסופו של דבר בגברים שמתקשים לתקשר זה עם זה ולהביע את עצמם עד שהם נכנסים לתוך עוד פינה מיותרת. לכן גם ראוי לדון בהן בנפרד מאחותן הבכורה, "היורשת", שמתרחשת במרחב נשי הרבה יותר.

עוד בוואלה!

מארינה עשתה ג'סטין, דלומי עשתה אייליש: הרגעים הגדולים של המצעד השנתי

לכתבה המלאה
פסקול מהפנט. הבנים לבית שמר מתוך "הד קולך"(צילום: משה נחומוביץ')

כך זה בכל הדורות: ב"הד קולך", ארי שמר, האלפא-מייל הכריזמטי, לא מצליח להתמודד עם ההצלחה, ועם עזיבת אשתו, ובורח לחיי אומללות בניכר; בנו, קובי, סובל מרגשי נחיתות כה עזים, אפילו כלפי בנו, בז לכל מה שאביו מייצג, ומצליח לחרבן פחות או יותר כל מה שהוא נוגע בו; ואפילו לני, הנכד, נמלט ברגע האמת, על סף ההצלחה, מן האולפן אל החוף. גם ב"מנגן ושר" הגברים אבודים: האב אביחי מחרב את חיי בנו בשלל דרכים, רק בשביל להיעלם שוב ושוב; גילי הגיבור נכנס להתקפי כעס ודיכאון מול מכשולים רבים, ומתקשה להודות ברגשותיו; ואילו יחי, איש השוק האפור, האב האלטרנטיבי, נע בין זעם ואלימות חסרי רחמים לבדידות שאי אפשר להכיל. כולם גברים חסרי מנוח.

ואם כל זה לא מספיק, הנה נקודת ההשקה המוצלחת ביותר בין שתי הסדרות היא זו: הפסקול המקורי הוא חלק מהותי ומרתק בהן, ולא הערת אגב. "רק בשמחות", "מה בלילות", "לוקסמבורג", ו"לב מוזהב מדי" הם כמה מהשירים הכי טובים שיצאו כאן לאחרונה עם ובלי קשר לסדרות האלה, וכך גם שאר השירים שמופיעים בהן. הם מידבקים, חכמים ונוגעים ללב. לא פחות חשוב, הם מעניקים ל"מנגן ושר" ול"הד קולך" ממדים עמוקים יותר, ומסבירים את העלילות שנטוו מסביבם.

עוד בוואלה!

"יורשים", "החטא", "הביטלס - גט באק", "הלוטוס הלבן": מצעד סדרות 2021 - עשר הגדולות

לכתבה המלאה

"מנגן ושר" אולי לא עשתה המון רעש, אבל לאורך רוב הזמן מדובר היה בממתק אמיתי. קודם כל בזכות משחק מצוין של גיבוריה, בראשם בר צברי כזמר העולה גילי חדד וששון גבאי כאיש השוק האפור יחי, אבל הדבר נכון לכמעט כל אחת ואחת מהדמויות בסדרה, ראשיות ומשניות כאחד. צברי הוא פנומן: זמר בחסד, באמת נהדר ומגוון, שגם המצלמה מאוד אוהבת. ההזדהות של הצופה עם צברי-חדד היא מוחלטת, גם כשהוא מפגין ביטחון וגם כשהוא מפגין פגיעות. את "ג'וני" כולם כבר מכירים, אבל אני לא יכול לחכות עד שצברי יהפוך לסופרסטאר. גבאי, מצידו, מספק פה עוד הופעה מרתקת, בדמות שהיא מלאת נשמה לצד אכזריות בלתי נתפשת. באופן הגון, הסדרה לא נותנת לנו לשכוח לרגע שגם אם הוא מגלה נדיבות, מדובר באדם שלא נרתע מאלימות קשה גם כלפי נערים או אומללים אחרים, ונמנעת מרומנטיזציה של העולם הזה. הקאסט החלומי שמסביב משכנע ומזמין גם הוא.

למעשה, לא פחות משהיא סדרה מוזיקלית, "מנגן ושר" מצטרף לגל של סדרות הפשע שרווחות לאחרונה בישראל. "בני אור", למשל, עולה לראש כסדרה שבה הגיבורים מגלים את הקודים של העולם התחתון כשם שגילי נחשף אליה לפתע מקרוב. יחד עם זאת, בכך מסתיימת ההשוואה. מדובר בליגה אחרת, הרבה מכך בזכות הכתיבה, שמכבדת את הדמויות שלה מאוד וישרה כלפיהן. הגיבורים שלה מדברים כמו שאנשים מדברים, מחייכים כמו שאנשים מחייכים, ופגומים כמו שאנשים פגומים. זה נחמד כלשעצמו בעידן טלוויזיוני שמלא במשחק-יתר ואובר דרמטיות. היא גם נהנית מקצב טוב: פרקים קצרים יחסית לסדרה בימינו (30 וקצת דקות), בכל אחד מהם לפחות שיר אחד - גם אם לקראת הסוף היא מעט נמרחת וחוזרת על עצמה עד לפתרון התעלומה, שנרמז בשם של אחת הדמויות.

עוד הופעה מעולה. גבאי(צילום: ורד אדיר)

יש כאן, אמנם, גם כמה חורים בולטים. אחרי שפיתרון התעלומה באמת נחשף, לא ברור מדוע בעצם יחי השקיע מאמצים כה מרובים בהתחקות אחר אחותו של גילי, למשל. גם פרשת גניבת השיר, שיש בה פוטנציאל גדול לעימות, נפתרת כמעט בלי להשאיר חותם. שם, קצת אחרי מחצית הסדרה, נדמה היה שלכותבים נגמרו הרעיונות. למרבה הצער, הם גם נמנעו מלנסות ולומר משהו רחב יותר על הז'אנר, העיר או על הישראליות בכלל, ונשארו ברובד אישי מאוד. זאת אחת הסיבות שמנעו ממנה להפוך לאירוע משמעותי יותר.

ארבעה שירים מקוריים נכתבו לסדרה, והם מופיעים בשלבים שונים של תהליך היצירה עד להתפוצצות בהקלטה - והקסם עובד. כדאי לשים לב, עם זאת, שגילי חדד הוא כן מוזיקאי מאוד מובחן: הוא סולד מפופ מודרני, נרתע מחשיפה צהובה ומההתנחמדות האינסופית, מעריץ את ענקי הז'אנר הוותיקים, וגם העיבודים שלו שייכים לזמנים אחרים. מהבחינה הזאת, הקונפליקטים האמנותיים שמעסיקים אותו מזכירים במשהו את אלה של בני משפחת שמר הבדיונית, מהסדרה האחות.

פשוט פנומן. בר צברי, כוכב "מנגן ושר"(צילום: ראובן קסטרו)

"הד קולך" אולי מתוחכמת (ומתחכמת) מאוד ומזמינה המון קריאות מגוונות, אבל היא גם הסדרה הפחות קולחת מבין השתיים. שני גורמים הכשילו אותה במיוחד. הבעיה הראשונה היא המועקה שמלווה אותה ולא נעלמת כמעט אף פעם, לופתת את הצופה בגרונו ולא מאפשרת לו אפילו לקוות להצלחת הגיבורים או להזדהות איתם (גם "מנגן ושר" היא סדרה דכאונית, אבל הרבה יותר אמפתית). בקומדיה השחורה הזאת, נדמה שקובי שמר רק מחליק שוב ושוב על עוד בננה ועוד בננה ושלעולם לא יגיע לו אור בקצה המנהרה.

הבעיה השנייה קשורה בתסריט: "הד קולך" מבולגנת מאוד, טובעת בים של רעיונות וקצות חוט, חלקם מקוריים מאוד, אבל רק לעתים רחוקות הם מתגשמים באופן משמעותי. דוגמה לזה היא בפרשת המכוניות האוטונומיות, ובפרט הקריינית האלקטרונית (סירי), שנדמה שהיא הקשר הכי אנושי שיש לקובי - משל ברור על הקושי שלו ליצור קשרים עם בני אדם אחרים - אבל כל הפרשה נגמרת בזריזות אחרי התאונה, בלי להתפתח מעבר לכך. הדברים נכונים גם לגבי סיפורו של ארי, אחת הפרודיות המוזיקליות השאפתניות שנראו כאן על המסכים. בעוד כמה מהתחנות שלו "מדברות" עם תולדות המוזיקה הישראלית, למשל ההופעה מול החיילים במלחמת יום הכיפורים, הרי שכל הסאגה שאחרי פירוק ההרכב "שני המנשה" נראית מעט משונה. המיתולוגיה של המוזיקה הישראלית מכירה אמנים שנסעו לאורך השנים לגרמניה, לאמסטרדם, לפריז, לונדון או ניו יורק. קנדה, וההרפתקאות העגומות שעוברות עליו שם, לא מאוד שייכות למיתולוגיה הזאת. ככלל, עומס המראות, הדמויות הכפולות, המעצורים והמשברים - כל אלה מבלבלים ומייגעים לעתים.

מחליק על בננה שוב ושוב ושוב. איתמר רוטשילד כקובי שמר, מתוך "הד קולך"(צילום: רותם ירון)

אלא שבפרק האחרון שלה, שבו כל השקרים נחשפים, משהו סוף סוף התחבר, באמצעות חמלה ואהדה. זה מתחיל עם המונולוג המבריק של הבמאית התיעודית, חושפת השקר הגדול באשר למקור השירים, שמציגה כמה רעיונות מקוריים במיוחד על זכויות יוצרים, ירושה, וזכות השימוש בשירים, וממשיך עם ההחלטה של הסבתא לרשום את אותן יצירות לבסוף תחת הקרדיט "עממי" - ובזאת היא פותרת את הסבך בחיוך. בשני המהלכים האלה מצליחה "הד קולך" לזקק אמירה מעניינת על הנושא הזה, אבל גם לספק איזו גאולה וסלחנות מאוחרת לגיבוריה. אבל הרגע היפה ביותר בפרק הסיום הוא העלייה של לני לבמה, לתת את הביצוע שלו, "הגרסה שלי שלך", כמו שנקרא שם הפרק, לשיר "לב מוזהב מדי", השיר החזק ביותר בפסקול. לני, שהולך לאיבוד בתוך האיפור והלבוש הססגוני, מחליט לעלות בלי חולצה, חשוף, במין סצינה שמזכירה את הסוף המטלטל של "הדוויג והשארית העצבנית", ולבצע את השיר הכואב הזה, שכולו מלחמה נואשת בין הורים וילדים, ומצביע - כמו בסרט ההוא - על החריגות והצורך באהבה.

זו באמת נקודת החוזקה הגדולה של "הד קולך": הפסקול שלה מהמם, וכמו במחזמר טוב הוא משמש מפתח לעלילה - עד שלפעמים נדמה כאילו הסדרה נכתבה על פיהם ולא ההיפך. זה נכון בוודאי לשיר "לוקסמבורג", שמכיל בתוכו את הפרידה של ארי וגידי, את ההתחזות, ואת הטעויות הבלתי נמנעות, וגם ל"הלאה עננים" שמתכתב איתו, וכמובן גרסת הכיסוי הצולעת במתכוון של "אבות ובנים", שלני שמר מבצע בריאליטי המוזיקלי בעיבוד מנוכר ואבוד. הגרסה הזאת משלימה מהלך מרתק: אחרי ש"בופור" לקח את הקינה של אביתר בנאי והמציא אותה מחדש כשיר זיכרון, "הד קולך" מחזירה אותו לזירה המשפחתית. זה המקום להגיד שחבל מאוד שהפסקול לא כולל עוד חצאי גרסאות שנשמעות פה ושם לאורך הסדרה, כמו גם את הביצוע הנפלא של דיאנה גולבי ל"עצוב בלעדיה בחדרים", או את ביצוע המקהלה ל"נשל הנחש" שמפציע באחד הפרקים (ולו בשביל הפזמון שחוזר ללחץ ולציפיה מההורים!). גם כך - מדובר באוסף שירים מרתק שעומד בפני עצמו, כאלבום קונספט שנע בין שלושת הגיבורים של הסיפור. מה יש לומר: זה בקלות אחד מאלבומי השנה.

יש עוד הרבה מה לומר על שתי הסדרות, ובוודאי עוד ייאמר. אבל כדאי לחשוב על נקודת המוצא: מעבר למובן מאליו, מדוע גם "מנגן ושר" וגם "הד קולך" בחרו לדון בעולם המוזיקה הישראלית דרך אותה זווית: הצל הכבד של האבות הנעדרים. האמנם המוזיקה הישראלית מתקדמת באמצעות רצח אב? עד כמה הצל של הקלאסיקות משנות ה-70 - או אפילו כוכבים של תקופות מאוחרות בהרבה - בכלל נוכח בישראל 2021? כמו שכתבתי בביקורת הראשונה על "הד קולך", יש כמה מקרים שבהם הקונפליקט הזה אכן קיים, אבל נדמה שזאת נחלת העבר. הרי אמנים מבוגרים רבים נשכחים ונעלמים, והנותרים נאבקים על רלוונטיות בעולם שפונה יותר ויותר לילדים. על פניו מדובר בהגזמה.

אולי, וזה הפיתרון הכי טוב שאני מצאתי לשאלה הזאת, זה בכלל להיפך: זה לא שיחסי אבות ובנים הם משל לעולם המוזיקה הישראלית, אלא ששירים יכולים לפרק את היחסים הבין-דוריים הטעונים ממילא, ודווקא בשירה בפני קהל גדול אפשר אולי לבטא את מה שלא ניתן ביחידות.

"תמיד יש שיר, "תמיד יש משהו שמחזיר אותך מנקודה לנקודה", שר ארי שמר, ונדמה שבני השושלת מתפייסים זה עם זה רק באמצעות אותם שירים. "תן לי לנסות, תן לי לתקן כל מה שנשבר", שר גילי חדד בשיר "מה בלילות" שכתב אביו (ובעצם אבי אוחיון), בעוד ניסיון התקרבות. לא הכל אפשר לרפא, אבל שתי הסדרות האלה הוכיחו שתמיד אפשר לנסות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully