תופעה משונה מתרחשת בתיאטרון הישראלי בשנים האחרונות, כמעט משבר זהות של המדיום: עיבודים לסרטי קולנוע מצליחים פשוט משתלטים על הבמות. רשימה חלקית של פרויקטים כאלו, שעלו או שיועלו בעונות הקרובות, כוללת את "צומת וולקן", "לעבור את הקיר", "אפס ביחסי אנוש", "אביבה אהובתי", "חתונה מאוחרת", "גבעת חלפון אינה עונה", "החיים על פי אגפא", "זרים מושלמים" והפקה נוספת של "הלהקה". נדגיש: אין שום דבר רע בעיבוד של יצירה ממדיום אחד לאחר, וחלק מהעיבודים הללו שונים משמעותית מהסרטים שעליהם הם מבוססים, ונכון שתופעה דומה אפשר לראות גם בברודוויי. אפשר גם להעריך שהעיבודים האלה מסייעים למשוך קהל לאולמות, ובכל זאת קשה שלא לתהות: האם המגמה הזאת לא מוגזמת, או מבטאת רגשי נחיתות של מדיום ותיק מאוד כלפי אחיו הצעיר יחסית והמצליח הרבה יותר?
כך או כך, כעת מצטרף לרשימה הזאת מחזה נוסף המתבסס על סרט, ועוד איזה סרט: "חומות של תקווה", המועלה בימים אלה בתיאטרון גשר בבימוי נועם שמואל. מוטב לדייק: המחזה שכתבו אוון אוניל ודייב ג'ונס ומסתובב בעולם מאז 2009 מתבסס הרי, כמו הסרט, על "ריטה היוורת' והבריחה משושנק", נובלה של סטיבן קינג שהתפרסמה בקובץ "עונות מתחלפות" - שכלל גם את הסיפור שממנו עובד גם סרט נפלא אחר, "אני והחבר'ה". אלא שהסרט, שביים פרנק דראבונט וכיכבו בו טים רובינס ומורגן פרימן, היה עם השנים לסנסציה תרבותית והפך לאחד הסרטים האהובים בכל הזמנים, ומכאן שעבור הקהל המגיע לצפות בו בישראל - הוא מוכר קודם כל כיצירה קולנועית (וכך המחזה גם משווק באתר גשר).
מה הפך את "חומות של תקווה", סרט ארוך למדי, שכולל סצינות אלימות, אין בו דמויות של נשים ומתרחש כמעט כולו בין סורגי כלא, ליצירה כל כך אייקונית ואהובה? זאת שאלה שהתשובה עליה אינה מובנת מאליה, בטח בהתחשב בעובדה שהסרט נכשל בקופות כשיצא, וזכה לתהילה דווקא כשהופץ בקלטות וידאו ובשידורים בכבלים. אפשר להציע, בפשטות, שהסיפור הנוגע ללב על השאיפה לחירות ולהתעלות מעל למסגרות האלימות הכובלות את האדם - סיפור שמסתיים בניצחון - יכול לדבר אל ליבם של רבים וטובים.
מול כובד הציפיות שמונח כאן על הכף, הגרסה של גשר אולי לא מתעלה על הסרט ולא מטלטל את אמות הסיפים, אבל מתגלה כמופע מקסים למדי, שמצליח לרגש, להצחיק ולהכעיס. במילים אחרות: הקסם עודו מרחף מעל סיפורם של רד ואנדי דופריין, גם בווריאציה הזאת.
לטובת מי שחי על הירח או מתנזר מהתרבות הפופולרית אבל משום מה מבקש לקרוא ביקורת על עיבוד של אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בעשורים האחרונים, נזכיר את עיקרי העלילה, אבל לא נימנע מספוילרים: אנדי דופריין (אורי יניב, "שב"ס", "החנות שיש בה הכול") הוא בנקאי שהורשע ברצח אשתו ומאהבה, אף שהוא חף מפשע. הוא נזרק לכלא שושנק, מוסד עם מנהל אטום, אכזרי וצבוע (מיקי לאון) ושומרים סדיסטיים. לאט לאט אנדי יוצר קשרים עם אסירים אחרים, בפרט עם רד, שמצליח להבריח חפצים לכלא עבור כל המרבה במחיר (יובל ינאי), ויחד הם מנסים לעשות טוב במקום המקולל הזה. בתמורה לשיפור התנאים, אנדי מתבקש לסייע בניהול החשבונות של המנהל המושחת, וברגע האמת, אחרי עשרות שנים בכלא - הוא נמלט אל החופש באמצעות מנהרה סודית שחפר בסבלנות מאחורי פוסטר של ריטה היוורת' שנתלה בתאו.
זאת מעשייה פשוטה יחסית, שלא נמצנעת מקיטש אך מתעסקת בסוגיות כבדות משקל: שאיפתו של האדם לחופש, אלימות מערכתית והצביעות המוסרית של מערכות כליאה, אפשרויות ההתנגדות לאלימות כזאת, החשיבות של סולידריות ובוודאי שמירה על צלם בתנאי הישרדות, לצד עיסוק נרחב בקודים של גבריות. אנדי דופריין מייצג את מי שמסרב לוותר על אנושיותו, בין גברים שוויתרו על חייהם, המוסר שלהם ועל חירותם. "הכול מסתכם לבחירה אחת פשוטה: או שתתחיל לחיות או שתתחיל למות", זו המנטרה שמלווה את ההצגה, ונועדה לשמש כמסר לכל מי שמתמודד עם כל סוג של משבר.
ישנם כמה הבדלים מינוריים בעלילה בין גרסת ההצגה וגרסת הסרט - דרך מותו של האסיר הצעיר טומי וויליאמס למשל - אך אלה אינם משמעותיים. בולטים יותר לעין הבדל מסוים בליהוק: את בדמותו של רד, שבסרט גולם מורגן פרימן כזכור, משחק כאן שחקן לבן, אלא שיש לכך הסבר מניח את הדעת - הדמות המקורית שכתב קינג היא כזו של אירי לבן, ויוצרי הסרט הם אלה שהחליטו לשנות אותה.
כך שבתוך המסגרת המוכרת למדי, השחקנים עושים את ההבדל. מיקי לאון נהדר בתפקיד מנהל הכלא המושחת והציניקן. אורי יניב, שמוכר בעיקר כשחקן קומי, שובה לב בתפקיד הראשי הדרמטי, וינאי משכנע כחברו הטוב וכמספר הסיפור. הכימיה בין שני אלה מצויינת, ואנחנו באמת ובתמים מקווים שהדמויות שלהם ייפגשו שוב לאחר סוף הסיפור.
ואת ההצגה גונבים שני שחקנים-אסירים אחרים: אלכסנדר סנדרוביץ' כברוקסי, האסיר המזדקן שמנהל את ספריית הכלא ומעדיף שלא להשתחרר, ונאום הפרידה שלו בצאתו לחופשי סחט תשואות מהקהל; ושיר סייג כטומי וויליאמס הפזיז אך טוב הלב, שאולי לא נמצא הרבה זמן על הבמה, אבל הוא מנצל אותה היטב.
הבמה עצמה מעוצבת בחכמה ובלי הרבה התחכמויות ככלא עם שני מפלסים, דלתות שמפרידות בין חללים ותאים בצידי הבמה, ללא שינויי תפאורה משמעותיים או אי אילו אמצעים יוצאי דופן. יעיל, מדויק, אבל גם לא מלהיב. זה מבטא היטב את רוח ההצגה: אין שום דבר מסעיר או יוצא מן הכלל ב"חומות של תקווה", רק סיפור נפלא ועבודה הגונה של אנשי מקצוע מעולים, בערב מהנה בתיאטרון. כמו שראיתם אותו אלף פעם על המסך, בוודאי תיהנו לעשות זאת שוב על הבמה.