במדינה למודת עצב, ובכלל, הומור שחור הוא כלי חיוני עם פוטנציאל חתרני. אפשר באמצעותו לגעת בפצעים שורפים, אישיים וחברתיים, ולהתחיל לרפא אותם. אפשר לפרוק דרכו את מה שקשה מדי להעלות על הדעת בשיחה רצינית.
"טאבו", תכנית חדשה של הקומיקאי חנוך דאום שעלתה אמש בכאן 11 מציעה לעשות את זה בדרך מקורית, על בסיס רעיון ראוי להערכה. בכל פרק הוא מכנס ארבעה בני אדם מקבוצה מסוימת, משמנים ועד בעלי מוגבלויות - לא בדיוק הדברים הראשונים שאתם חושבים עליהם כשאומרים טאבו, אבל מילא. הוא משוחח איתם ביחידות ובקבוצה ושואל על הדעות הקדומות, ההבניות החברתיות והכאבים העמוקים, ובמקביל יוצר מזה סטנדאפ בנוכחותם. הרעיון הוא "לצחוק על דברים שאתם כנראה חושבים שאסור לצחוק עליהם", כמו שאומר דאום.
וכך בעצם התוכנית מורכבת משני חלקים: הופעה קומית במועדון ושיחות רציניות במלון כלשהו. החלק הרציני הוא בעל המשקל הגדול יותר, וגם הטוב יותר. דאום מלא אמפתיה, הוא יודע להקשיב ולדובב, מה גם שלפחות בשני הפרקים שנשלחו לעיתונאים לוהקו לתכנית מרואיינים רהוטים ומרתקים, שיוצרים מפגשים מקסימים. דאום מצליח להוביל את השיחות בחביבות נעימה וטבעית, גם כשהן נוגעות בדברים כואבים מאוד. ברוח "סליחה על השאלה", השיחות הכנות האלה מאפשרות הצצה למציאות מורכבת, שלא תמיד נחשפים אליה מהצד, כך שיש בהן הרבה ערך כשלעצמן.
עקב האכילס של "טאבו" הוא הפער בין יכולות השיחה והאמפתיה של דאום, שמאפשרות את המפגשים המעניינים והכנים האלה - לבין הקומדיה הנוראה שלו. הסטדנאפ דלוח ופשוט לא מצחיק, לא לפרקים ולא בכלל, ולא בגלל הנושאים. גם אם נגיד שמדובר בעניין של טעם, יש כאן שתי בעיות עמוקות ומהותיות יותר.
הראשונה היא היומרה: דאום מציג את עצמו כלוחם חירות קומי ששם ללעג את משטרת הפוליטיקלי קורקט, וצוחק על דברים שאסור כביכול לצחוק עליהם. זאת עמדה מגוחכת. ככלל, ההתנגדות לתקינות פוליטית היא לא פעם פשוט כיסוי למלחמה תינוקית למען גסות הרוח והבריונות המילולית, אבל ממילא בישראל אין באמת תקינות פוליטית. ההומור המיינסטרימי בוטה ולעתים קרובות גזעני והומופובי - שלא לדבר על רמת השיח הכללית. אנשים אומרים דברים מזעזעים ומעליבים וישראל כמנהגה נוהגת. הפאניקה מהנושא מיובאת מאמריקה בלי שום הצדקה. במציאות הזאת חשוב לשאול: מה בעצם הגבורה הגדולה שבה מתפאר דאום? לצחוק על השמנה, כאילו זה לא משהו שקורה בכל חברת ילדים מרושעת? להצהיר על כך כשבירת מוסכמות אמיצה זו בדיחה יותר טובה מכל אחת שמסופרת ב"טאבו".
אבל הדבר המעציב באמת הוא שדאום לא חותר תחת "הטאבו" באמצעות הבדיחות שלו, אלא להיפך: הוא משמר אותו, ושומט את הקרקע מתחת לכל מה שהוא עשה בשעה של שיחה מרתקת. מה הטעם להשקיע פרק בשיחות על היחס הביקורתי, המשפיל והמזלזל שסופגים אנשים שמנים אם בסוף עולים על הבמה וצוחקים שקשה להם לקום מהכסא? מה הטעם לגעת במה שאסור אם לא כדי להציע שינוי? זו החמצה גדולה. גם כשדאום נוגע בנושאים יותר מכאיבים, מרוב קרשים לא רואים את היער, כך שהפרובוקציה היא לא יותר מפרובוקציה, בתוספת טעם רע.
טוב לדבר על מה שכואב ונפלא לצחוק על מה שכואב. מותר לצחוק על הכול. השאלה היא תמיד לאן החץ מופנה, ומה אפשר ללמוד ממנו. מהמפגש האנושי ב"טאבו" יש לא מעט מה ללמוד, אבל ההומור רחוק מלקלוע למטרה כלשהי. גם אם היה בקונספט הזה פוטנציאל חתרני, מין הזדמנות לסאטירה חברתית שמשנה את יחסי הכוחות, הוא התבזבז על הבדיחות הלא-נכונות.